Flaked – המלצה חמה לשם שינוי! מכירים את זה שקומדיה מתחילה ואתם ישר אוהבים אותה? אולי זה בגלל ש- Flaked לא מתאמצת יותר מדי להצחיק או להביך אלא. כמו בחיים האמתיים הסיטואציות של היום יום הם שילוב נפלא של מביך, מצחיק, מתוק, מריר. בסדרה מצליחים לעשות שילוב מוצלח של כל אלה שאפשר לסכם אותם בציניות, שנאה עצמית ושמחת חיים בו זמנית. בקיצור איך אפשר לא לאהוב את הכושלים?
וויל ארנט ("משפחה בהפרעה") כותב (יחד עם מארק צ'אפל) ומככב בסדרה חדש של נטפליקס בשם Flaked. צ'יפ הוא אלכוהוליסט לשעבר, ובסה"כ חרא של בן אדם. הוא לא ממש עבוד, לא משלם על הקפה שלו, מייעץ לכולם איך הם צריכים לחיות החיים שלהם אבל מתייחס בזלזול לבחורה שהוא יוצא אתה, בו זמנית, מתחיל עם הבחורה שהחבר הכי טוב שלו מחבב ועוד. הוא גר בבית של החבר הכי טוב שלו, בלי גרוש על התחת, משנורר כסף מכל מי שהוא יכול, מתחמק מכל המחויבויות שלו, מתעלם מבעל הדירה שלו (אבא של אשתו לשעבר) ועוד. צ'יפ הוא הבחור הכי חרא שכיף לאהוב.
כל הדמויות חביבות, החל מצ'יפ, חברו הטוב ביותר דניס, שכדי להתחיל עם בחורות צריך לעשות מחקר מעמיק של חודש ואפילו קולר, החבר האידיוט, המסומם, על תקן הבדיחה הקומית מצליח איכשהו לחצות את הקריקטורה. כל זאת בגלל כתיבה מאד משוחררת, יום יומית ומשחק מצוין. ככל שהסדרה מתקדמת הדמויות מתפתחות, אנחנו מגלים את העבר שלהם בצורה מתוחכמת ומעניינת וכמו פריחה הם נהיים יותר יותר יפים מפרק לפרק. היחסים המורכבים בין צ'יפ לדניס הם לב הסדרה, ושניהם בולטים כל אחד, בתפקידו.
כל הפרקים כבר זמינים בנטפליקס ואתם יכולים לעשות לכם מרתון אינטליגנטי, מצחיק אבל גם רווי ברגעים דרמטיים, במקום לצאת החוצה ולדבר עם אנשים.
שורה תחתונה: קומדיה מקסימה על אלכוהוליסט דחיין ושקרן שמסרב להתבגר וגונב את הבחורה של החבר הכי טוב שלו. ממומלץ מאד.
Hap and Leonard- לפני שנתיים ראיתי סרט בלי הרבה ציפיות שממש הפתיע אותי. בחרתי לראות אותו בגלל השחקן הראשי (מייקל סי. הול ("דקסטר") אבל נשארתי מרותקת. לכאורה סרט שהוא ממש לא הקטע הרגיל שלי. מותחן אקשן רגיל, מערבוני מודרני, מעט שחקנים וכולם גברים, מעט דיבורים, אלימות מבעבעת מתח לפני השטח. קיצור סרט גברים קלאסי. מתחת לשקט של הסרט היה בן הרבה "דיבור" שלא הצלחתי לגמרי להסביר בקול רם, אבל שגרם לי לחשוב עליו הרבה יותר מעבר לסרטים שלרוב אני שוכחת עשר דקות אחרי שסיימתי לראות.
הסרט היה Cold in July והיוצרים שלו ניק דמיצ'י וג'ים מיקל כעת חוזרים אלינו עם סדרת דרמה/מערבון מודרני חדשה Hap and Leonard בכיכובכם של כריסטינה הנדריקס (ג'ואן "מד מן") מייקל קנת' ויליאמס (עומאר ליטל הנפלא "הסמויה" וצ'וקי ווייט "אימפריית הפשע") וג'יימס פיורפוי הבריטי (מרקוס אנטוניוס "רומא"). כל הצוות המפואר הזה משחק בערוץ סאנדס שידוע בדרמות אטיות אך מספקות כמו Rectify.
השנה היא 1988, האפ (פיורפוי ) ולאונרד (ויליאמס), עובדים בפועלים פשוטים בשדה, מרוויחים שכר מינימום ובקושי מתפרנסים. האפ מחליט לבקר את אשתו לשעבר (הנדריקס) שמציעה לו להרוויח הרבה מאד כסף, בצורה מאד לא חוקית. בעלה לשעבר ישב בכלא, ופגש שם אסיר שסיפר לו על רכב עם מיליון דולר שהסתיר בחוץ, ושיתחלק אתו בכסף, אך הבחור נדקר בכלא ורק בעלה לשעבר יודע איפה הכסף נמצא. אז כל השלושה יוצאים להיפגש עם בעלה לשעבר והחבורה שלו והמפגש כמובן לא אידאלי. אבל כולם צריכים את הכסף ויעשו הכול בשביל להשיג אותו. מה יקרה בדרך, מי יבגוד במי? והאם באמת הם היחידים שיודעים על הכסף האבוד?
סדרות מסוג זה לוקח להם הרבה זמן להתבשל, אבל אי אפשר שלא לחבב את הדמויות הראשיות ולרצות לעקוב אחריהן ואחרי המסע שלהן, מה שבא לטובת העלילה. אם אתם אוהבים סדרות אקשן שהדרמה היא על אש קטנה, אבל הpayoff גדול לדעתי זה הכיוון. בונים לאט את כל המהלכים של הדמויות כמו משחק שח מורכב.
מה שמעניין לדעתי, שבעוד שהאייטיז הייתה תקופה של סרטי אקשן מאד אלימים, פה האלימות מחושבת, למעשה האפ מנסה להימנע מאלימות ומהרג מיותר בעוד חברו מתרגז וממהר להגיב באלימות יותר ממנו. במציאות של ימינו, או שרואים סדרות שאלימות היא חלק מהרקע כמו "משחקי הכס" או ששמים אותה רק כדי להדגיש, או אופי של דמות. בקיצור, לא בלי סיבה. כי החברה השתנתה.
אז אם התגעגעתם לסדרות כמו Justified, Banshee בו הגיבורים הם גברים מהסוג הישן, החברות היא מעל הכול, הנשים הם בשביל סקס, וברור שאי אפשר לבטוח בהן והאלימות היא הבטחה, צפו בסדרה.
Damien- בשנת 1976 יצא סרט אימה בשם "אות משמיים" המבוסס על סדרת ספרים רבי מכר. בסרט דמיאן תורן, נולד לשטן אבל גדל אצל הורים אנושים. בבגרותו הוא מנסה להשתלב בעסקי הוריו ולהימנע מהייעוד שלו בכל מחיר. 40 שנים אחרי רשת a&e מחליטה להחיות את המותג בסדרה חדשה בשם "דמיאן" המבוססת על הסרטים והספרים.
סרטי אימה טובים מאירים על תקופתם מסר דרך המפלצת או האיש הרע, הם מנסים לתת אמירה דרך הז'אנר. בשנות השבעים כש"אות משמיים" יצא היו סרטים אימה רבים שניסו להגיד שהאויב הוא לא מפלצת כמו אלא בן אדם וזה מפחיד יותר מהכול כי הרבה יותר קשה להתגונן ולצפות מי הוא. עכשיו השאלה שנותרה לנו לשאול בעודנו צופים בריימיק, מה האמירה החדשה שהיוצרים מנסים לצקת דרך הסדרה?
ברדלי ג'ימס הבריטי המסוקס ("iZombie") מככב כדמיאן ויוצר הסדרה הוא גלן מזרה ("המהלכים המתים", "המגן", "הות'ורן"). אנחנו פוגשים את דמיאן כגבר בשנות השלושים לחייו כשהוא מתחיל לשים לב שקורים סביבו תופעות בלתי מוסברות. הוא הולך להתייעץ עם מומחה שמספר לו שאביו התעניין בשטן ומתחנן לפניו שיאמץ את ג'יזס ואת אלוהים לחיקו. כמובן שדמיאן לא מקשיב לו ואנשים מסביבו ממשיכים להיפגע ב"תאונות". דמיאן לא יודע במה להאמין ומה לעשות, האם הוא השטן?
הפרק הראשון הוא כולו הכנה לפרקים הבאים ולכן קשה לשפוט אותו, הוא מלא בהסברים, האקשן בו דל, ובעיקר דמיאן צריך לגלות שהוא השטן. איך שאר הפרקים יראו? מבחינת תוכן? מי האויב שלו? האם הוא האויב של עצמו? גם דמויות המשנה לא קיבלו הרבה זמן מסך, ככה ש"הבשר" היחיד שקיבלנו בפרק הזה היה בעיקר אווירה. סרטים וסדרות אימה עסוקים הרבה בייצור אווירה, דרך מוזיקה, צילום, בניית מתח שלנו הצופים לפני הדמויות הראשיות ועוד. גם כאן קיבלנו הרבה מהנוסחה, וזה עשוי טוב. אבל, יצאתי בתחושה שאני לא יודעת אם בא לי לראות עוד פרקים, בעיקר כי לא ברור לגמרי באיזה "ראש" הסדרה. זה אולי הכשל הכי גדול של הפיילוט.
כצופה אני אמורה לדעת אחרי הפרק הראשון, מי נגד מי, איזה דמויות אני אוהבת, איזה ז'אנר אני רואה, ומה השפה שהסדרה הולכת להשתמש בה. כאן כאמור, קיבלתי חצי מהתשובות. מצד שני בגלל היוצר, אני מקווה שלוקח לו זמן לבנות את העלילה והדמויות.
שורה תחתונה: אפשר לוותר אלא אם אתם חובבי אימה גדולים.
The Aliens-סדרת דרמת מד"ב חדשה מתרחשת בעולם בו חייזרים שנחתו לפני 40 שנים באנגליה, כעת חיים בגטו. לואיס, העובד בביקורת הגבולות, מגלה במהלך מרדף אחרי חייזרים שמרווחים סחורה גנובה, שהוא שומע את פצצת הסאונד שרק חייזרים אמורים לשמוע. הוא עושה לעצמו בדיקת DNA מבלי לגלות לאף אחד. בינתיים אחותו ובעלה מסתבכים עם סחורה גנובה ומבקשים את עזרתו. לואיס צריך להעמיד פנים שהוא עושה פשיטה על הסוחרים ולהבריח אותם אחת ולתמיד אבל העניינים מסתבכים והרעים בורחים עם אחותו.
סדרות בריטיות מטבעם, צריכות תסריט טוב, הרבה הומור, גם שמדובר בדרמה, כדי לפצות על העדר תקציב ביחס לסדרות אמריקאיות. הגיבור הראשי מייקל סושה ("עד עצם היום הזה") נראה כמו טמבל אבל לאט, לאט התושייה שלו מצליחה להוציא אותו ממצבים אבסורדיים. הסדרה מתנהלת כמו קומדיית אקשן עם נגיעות מד"ב ופנטזיה, בגלל שהחייזרים נראים כמו בני אדם, ואנגליה נראית מודרנית לחלוטין, כמו ב-2016, בלי ניסיון לעשות אותה עתידנית ומטופשת.
אז לא אנחנו לא מקבלים את "תיקים באפלה" עם קונספציות והחייזרים כבר כאן, והם לוהטים ככה שלואיס יכול להתאהב בחייזרית שהיא "ילדה רעה". אנחנו כבר לא מתעסקים בהסתרות ומקרים בלתי מפוענחים אלא ב"חייזרים" שנראים בדיוק כמונו, אבל מקבלים זכויות אחרות ולכן נאלצים להיות בצד הלא נכון של החוק. כאמור, המשחק היחיד עם החייזרים הוא בעלילה, שם דרך הדיבור על החייזרים אפשר להתעסק בנושאים חמים כמו הגירה בלתי חוקית, מעמדות שונים באנגליה, והרצון להתקדם הלאה בסולם. נושא, שכל אדם, יכול להתחבר אליו בצורה קלילה ולא מכבידה.
סוף החורף מביא אלינו דרמת משפחה חדשה עמוסת תככים של ערוץ ABC מאת ג'נה באנס ("האנטומיה של גריי", "סקנדל"). משפחתה של קלייר, פוליטיקאית מתחילה (ג'ואן אלן) נהרסים שכבנם הצעיר נחטף. עשר שנים אחרי בנם חוזר הביתה. קלייר היא ראש העיר של רד פיינס, נישואיה מעורערים, שני ילדיה הבוגרים אכולי אשמה על העלמתו של אחיהם הצעיר והאדם שישב בכלא על חטיפתו של הבן, שלא בצדק, יוצא מהכלא והבלשית שהייתה ממונה על המקרה מהרגע הראשון.
במהלך הפרק הראשון אנחנו עוקבים אחרי החיים של הדמויות הללו שברגע אחד המציאות שלהם השתנתה ומנסים כל הזמן להתמודד עם שינוי הזמן, עם מי שהיו לעומת מי שהם עכשיו, כשברור שכולם מסתירים סודות, ומערכות היחסים סבוכות. כמו כל דרמה מסוג זה המטרה להתחיל עם טרגדיה וכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לאן העלילה לוקחת אותנו להפתיע. המבחן האמתי לאינטליגנציה שלכם כצופים היא האם אתם מצליחים לנחש את ההפתעות?
דרמות מסוג זה מתמודדות עם נושא כבד מאד ולכן נוטות לחשוב שאם יצלמו הרבה ויכוחים וצעקות בין הדמויות, יכניסו דמות אחת שיכורה, ועוד אחת מאופקת עד כאב, אנחנו ישר נזהה את הקלישאות מסרטים, סדרות, וספרים שקראנו וזה יספק לנו את התמודדות עם הנושא. אפשר לדבר על נושאים כואבים בצורה מתוחכמת, שקטה, עדינה, בלי צעקות ועדיין לרגש ולהעביר את המסר (ROOM 2015).
האם הבן שחזר הביתה הוא באמת שלהם? ואם כן מדוע הוא מתנהג מוזר? ואיזה סודות המשפחה מסתירה? והאם האדם שהיה בכלא עשר שנים הולך לצאת למסע נקמה כנגד המשפחה המתוקשרת? כל התשובות האלה בהחלט מסקרנות מספיק בשביל למשוך עוד פרק אם אתם אוהבים דרמות מתח. מצד שני, אתם צריכים לבוא לזה עם ציפיות מוקדמות. השטיק שלהם נובע נטו מסודות וגילוי הסודות.
השחקנים סטנדרטים, הצילום סתמי, אין רגעים של נחת, או התאהבות בדינמיקה של המשפחה, המשיכה לסדרה היא נטו הסקרנות של מה קורה בדיוק מאחורי הקלעים?!?
שורה תחתונה: דרמת מתח על ילד חטוף שחוזר אחרי עשר שנים למשפחה של פוליטיקאית עולה ומערער את חיי המשפחה. מעביר את הזמן ולא יותר.
פוסט קצר מהרגיל- מדוע? כדי לצפות ב-"Fuller House", סדרת ההמשך של "צער גידול בנות" (1987) שעלתה החודש בנטפליקס צריך שקית הקאה והמון נוסטלגיה לסדרה המקורית. חידוש סדרה, שמתחילה בכניסת הדמויות שהזדקנו, לרקע צחוק מוקלט, בדיחות עם טעם וריח בני עשרים שנה,היא בהחלט סימן רע בעידן של הטלוויזיה הנוכחית.
זו היא לא הסדרה הנוכחית החדשה שתזכה השנה לחידוש ואיתה יהיה גם עונה נוספת ל"בנות גילמור" (7 שנים אחרי שירדה) סרט ל"פמלייה" (4 שנים אחרי שירדה) ועוד. הדוגמאות רבות. נגמרו הרעיונות המקורים לסדרות חדשות? אין בעיה נעשה חידוש לסדרות ישנות. אם הייתה אמירה חדשה, אולי גם הייתי נהנית מהחידוש, אבל כשסדרה יורדת לרוב זה בגלל שהיא מיצתה את עצמה ואת הנושאים שהיא התעסקה בהם. וזה בסדר גמור, כשסדרה יורדת היא מפנה מקום לסדרות חדשות, מעניינות ומאתגרות. אז למה בדיוק צריכים את התוצר הפתטי, המביך, עמוס הפתוס, מחוות העבר שהוא ""Fuller House"?
לא סתם האחיות אולסן, האימפריה העשירה ביותר שיצאה בעקבות הסדרה, החליטו לא להשתתף בחידוש, בעוד שאר השחקנים, שהקריירה שלהם דשדשה מאז שירדה הסדרה (אולי מלבד ג'ון סטמסוס).
כמו כל ילדה בניינטיז, ראיתי את כל הפרקים של הסדרה, ובתור ילדה התחברתי אליה, כנראה שגם אז היא לא הייתה יצירת מופת אבל היום היא ממש בלתי נסבלת, לא אחרי שהתקדמנו שנות אור, אל קומדיות מתוחכמות מסוג אחר לגמרי. אי אפשר לחזור אחורה, לא בהומור, ולא בחיים. וכל ניסיון כזה מרגיש כואב ומוחק את הזיכרונות הטובים שאולי כן יש לכם כצופים מהסדרה.
שורה תחתונה: זה לא כל כך נעים לראות גן סגור או את הגיבורים שלך מזדקנים ומביכים את עצמם, במיוחד שהם לא גיבורים אלא קומדיה סוג ב' מהתחלה. לא מומלץ.
הבריטים מאד אוהבים לעשות אדפטציות לספרים. במקום להשקיע ברעיון מקורי, שזה כבר די קשה בימינו, ובמיוחד עכשיו שצריך להיות מעורב בנושא, אפקטים מיוחדים, וכל מיני שיגעונות, הרבה יותר קל לחשוב בקטן. בריטניה היא כמו ישראל, יש להם תקציבים זעומים יחסית והם מעדיפים להשקיע בתסריט ושחקנים. לכן זה רק טבעי שכל הפקה גדולה שלהם תערב איזה רב מכר, תוסיפו לזה שחקני קולנוע שרוצים להזכיר לעצמם שפעם עשו תאטרון וסדרות איכות ובום תפרתם סדרה.
"מנהל לילה" היא הפקה בריטית חדשה שהיא שיתוף פעולה בין AMC ל-BBC המבוססת על ספר של ג'ון לה קארה, משנת 1993 בבימויה של הבמאית הדנית סוזן ביאר ("אהבות פתוחות", "אחים"). הסדרה כוללת אוסף שחקנים נפלאים בראשם ד"ר האוס, כלומר יו לורי הנפלא שכמעט ששכחנו שהוא בריטי אחרי שמונה עונות, טום הידלסטון ("הנוקמים"), אוליביה קולמן ששנים שיחקה בקומדיות בריטיות קטנות עד שהוכיחה שהיא גם שחקנית דרמטית מפתיעה לאחרונה ("ברודצ'רץ'"), טום הולנדר ("מבצע ואלקירי") ועוד.
סדרת הריגול בת שישה הפרקים מתרכזת במנהל לילה במלון פאר בקהיר (הידלסטון) ואיש עסקים עשיר (לורי), שניהם בריטים. ג'ונתן פיין, מנהל הלילה, נתקל באורחת סקסית, בשם סופי, הנותנת לו מסמכים סודיים על איש עסקים, ריצ'ארד רופר. המסמכים מראים שרופר שכלפי העולם הוא פילנתרופ נדיב, הוא בעצם סוחר נשק. פיין, מעביר את המסמכים בסתר, לחברו, שמעביר אותם ללונדון ליחידה לאכיפה בין לאומית, והמסמכים מגיעה לידה של החוקרת אנג'לה בארר (קולמן) שמתחילה לחקור את הנושא. כמובן שיש במחלקה שלה מלשין, ופיין מוצא את גופתה של סופי ללא חיים, מה שמכריח את פיין לבחור צד, ולנסות להבין מה בדיוק קורה שם, מי נגד מי ואיפה המחדל.
הסדרה ערוכה כמו סרט ריגול טוב, מהסוג של פעם, בלי הפתעות, אבל גם בלי מקום לחשוב. אנחנו עוקבים אחרי ההתרחשות עם הגיבור, הסוג האהוב עלי בעלילות, מה שלא משאיר לנו פער שאנחנו יודעים יותר מהדמות שלנו. כשהוא עצוב, כועס או מתוסכל, אנחנו מזדהים עמו. בצורה כזו, נותר לנו הצופים להיסחף עם עלילת המתח, ליהנות מהמשחק המשובח, מהשחקנים היפים, מהנימוס הבריטי שלא מפסיק לרגע גם כשגופות צצות ולא לחשוב יותר מדי. טום הילדסטון, עושה עבודה טובה בתור, מנהל הלילה, הביישן, שאינו מרגיש נוח בתור עורו, ליד כל העשירים, אפילו שזה קצת מגוחך כשהוא גבר נאה, גבוה וצעיר. מולו לעומת זאת, יו לורי, בתור הנבל, יש תחושה לא טובה, שהוא משועמם מהתפקיד, או שכבר אין לו כוח לאיש הרע, בכל מקרה זה לא הכי משכנע.
גם מבחינה הצילום יש עבודה חכמה שמטרתה לגרום לנו בו זמנית להרגיש נרדפים, מבולבלים, אבל גם שממש נרצה להיות שם. השימוש הנרחב בקלוז אפ, גורם לנו התאהבות בלתי רצונית בדמויות מהר מאד, אבל מצד שני הצילום כולל הרבה צילומים סגורים, כשהרקע מטושטש והדמויות מודגשות, מה שיוצר תחושה קלאוסטרופובית. תוסיפו לזה פסקול שנע בין ג'אז קליל לפסנתר מותח והעצבים שלי היו מורטים רוב הפרק. אפילו שהאמצעים הקולנועים ישנים, הם עובדים תמיד.
הסדרה עובדת טוב, תעביר לכם את הזמן בהנאה רבה, בהנחה שאתם חובבי סדרות מתח וריגול. אולי הבעיה היחידה שלי איתה, היא שלקחת ספר משנת 1993 זה לקחת סיפור עם חשיבה מיושנת, לא משנה איך תסתכלו על זה. ג'ון לה קארה כתב את הספר בשנות השישים לחייו וזה מורגש. לדוגמה The Magicians שעלתה לאוויר לפני חודשיים מבוססת על ספר שיצא ב-2009. לב גרוסמן, הכותב שלו, הוא בשנות הארבעים לחייו, כתב אותה אותה מנקודת מבט של אדם בגילו, כולל רפנרסים חברתיים, פוליטיים וכדומה ולכן התוצאה היא סדרה וספר מרעננים. אם BBC רצו לעשות עיבוד לספר ריגול מעניין אני בטוחה שיכלו למצוא ספר רלוונטי של סופר צעיר, חדשני אחר. איזה רב מכר, בריטי או אמריקאי וזה היה כנראה מרגיש, נכון יותר, לחיינו בשנת 2016.
שורה תחתונה: מנהל לילה במלון בקהיר, מחליט להפך למרגל אחרי שמאהבתו נרצחת, ומחליט למצוא את האשם, איש עסקים עשיר שהוא בעצם סוחר נשק מפוקפק.
"אהבה" היא סדרה חדשה של נטפליקס מבית היוצר של מלך הקומדיות ומפיק על ג'אד אפטאו ("בנות", "בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי") ולסלי ארפין. בסדרה מככבים ג'יליאן ג'יקובס ("קומיוניטי") ופול ראסט ("אני אוהב אותך בת' קופר") וכל עשרת הפרקים זמינים החל מה-19 לפברואר.
מיקי, עוזרת הפקה ברדיו, נפרדת מבן זוגה הילדותי ומתקשה להתאושש מהפרידה. גאס, חנון פסיבי- אגרסיבי, מציע לחברתו שיעברו לגור ביחד ואז מגלה שהיא שכבה עם גבר אחר ועוזב אותה. הוא עובר דירה ומנסה למצוא את עצמו, כשהוא בטוח שכל רגע האקסית חוזרת לחייו. אחרי חודשיים של התמודדות לבד עם הפרידות השונות, השניים נפגשים בפיצוציה, מיואשים, עייפים וחסרי כיוון לחיים. האם המפגש יתחיל חברות חדשה או אהבה חדשה?
רבות כבר נאמר על ג'אד אפטאו וחבורתו. גישתו לקומדיות, למעשה שינתה בכמה פרמטרים את קומדיות כפי שאתם מכירים אותם כיום. קודם כל קומדיות שלרוב היו שעה וחצי, היום נוטות להיות ארוכות בהרבה (מדובר בסרטים, ואנחנו מדברים על סדרות אבל זה תמיד נורא מרגיז אותי אז שתדעו) ושנית הוא היה אחד מהאנשים הראשונים שהכניסו לקומדיות הומור חדש. הומור שפחות נוטה על פאנצ'ים ובדיחות שנונות, והולך יותר לכיוון מביך. הוא לקח את סרטי וסדרות הרום קום (הקומדיות הרומנטיות הקלסיות שבהן שני אנשים צעירים המושלמים זה לזה, לא יכולים להיות ביחד בגלל סיבוך מסוים כמו מעמדות, אקסים וכדומה, עד שהם פותרים את כל הבעיות ומתחתנים) פירק את המבנה הישן והמוכר, ונתן להן טוויסט חדש.
גם ב"אהבה" מנסים היוצרים לקחת את הנוסחה המוכרת ולתת לה טעם חדש. שני צעירים, בשנות השלושים, שמתאוששים מפרידה, נפגשים ברגע קריטי בחייהם ונראה על פניו שהם הזיווג המושלם זה לזה, ההומור שלהם מוזר וחמוד בצורה דומה. הם מתחילים להסתובב יחד ולנסות לעזור אחד לשני. לכאורה עד כאן יש לנו סוג של "כשהארי פגש את סאלי", הגרסה המעודכנת ל-2016. הצעירים של היום מעשנים, שותים ומקללים. הם מביכים, הם לא תמיד יודעים מה להגיד ואיך ועוד.
נעשו כבר לא מעט סדרות על הדור של שנות השמונים, שעכשיו מוצא את עצמו בעבודות בינוניות, עם שותפים, רווקים בגיל יחסית מאוחר, שמנסים למצוא את מקומם. אז האם הבשורה באמת חדשה? יש תחושה מאד חזקה שמתאמצים לתת לצופים קומדיה רומנטית אחרת. הטקסטים לא שגרתיים ויש הרבה מהם, מה שאומר שסומכים על הצופים שיהיה להם סבלנות ואינטליגנציה לשיחות מורכבות, שהן לא תאטרון וכן מזכירות שיחות מהחיים. הרבה מלל על כלום והכול.
השאלה היא האם יש לכם, כצופים סבלנות בסדרה, בניגוד לחיים האמתיים, למלל "מיותר"? אם אתם מתחברים לדמויות, לבדידות שהם משדרים, למצוקות ולדילמות שעוברות עליהם, אז נראה לי שתאהבו את הסדרה. היא קלילה אבל לא מקלילה את נושא האהבה. היא מתוקה, מרירה אבל לא מבאסת עם מוסרי השכל. אז כן, הדמויות די צפויות, ויש רגעים שמנסים להיות קומים ויוצאים סלפסטיק מטופשים, אבל רוב הזמן יש תחושה שמנסים לשנות את הפורמט ועל זה אני תמיד רוצה לפרגן. לאט, לאט נגיע לשינוי שלא צריך להכריז עליו בטקסט אלא נרגיש אותו באווירה.
שורה תחתונה: רום קום המנסה להראות לך את כל הבולשיט בסדרות רום קום על שני אנשי המתאוששים מפרידה כואבת. לפחות הם מנסים.
לפני שנכנס לפרטים טכניים ספוילר קצר, ג'יימס פרנקו ("127 שעות") מנסה למנוע את רצח קנדי בסדרה חדשה. מסע בזמן, שוב. זה הרי נושא שלעולם לא ימאס לנו, ותמיד נרצה ממנו עוד. מה אם יכולנו לשנות את ההיסטוריה? מה היינו עושים אחרת? ואיך שינוי אירוע אחד היה משפיע על שאר האירועים הידועים שבאו אחריו? אז השאלה שבאמת צריכה לעמוד לפנינו היא תמיד ביצוע, ולא בהכרח התוכן.
בריג'יט קרפטנר ("אורות ליל שישי", "הורים במשרה מלאה") עיבדה את ספרו של סטפן קינג למיני סדרת טלוויזיה מבית היוצר של הולו. המיני-סדרה, שכוללת שמונה פרקים הופקה על ידי ג'יי ג'יי אברהמס (האיש שממזמן כבר איבד את את בתוליו מימי "פליסטי" והוא כבר מי שהביא לנו את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ו"סטאר טרק"). בסדרה מככבים מלבד פרנקו בסדרה משחקים גם: כריס קופר, טי. אר נייט ("אנטומיה של גריי") וג'וש דוהאמל ("הרובוטריקים").
פרנקו מככב כג'יק, סופר גרוש שלא כותב, המסתפק בללמד מתבגרים חסרי חשק ומבוגרים קשי למידה. חברו היחיד הוא אל, בעל דיינר מזדקן, המכיר אותו שנים רבות. יום אחד הוא מוצא את אל חולה ומשתעל עם סרטן שצץ בבת אחת. כשג'ייק דורש הסבר לתופעה, אל מוביל אותה לארון, ומבקש ממנו לעבור דרכו. כשהוא חוצה אותו הוא עובר ל-11.22.63. ויש חוקים. לא משנה אם נשארים שתי דקות, או שנתיים. כאשר חוזרים זה תמיד לאותו תאריך, לאותו שעה. כל שינוי שעושים בעבר, נמחק כאשר חוזרים לעבר בשנית.
אל מבקש מג'ייק לחזור אל העבר ולעשות את מה שהוא לא הצליח כל השנים- למנוע את ההתנקשות בקנדי. אז ג'ייק, המורה לספרות שאין לו הרבה מה להפסיד ב-2106 יורד אל מחילת הארנב. המשימה הראשונה הראשונה שלו בעבר, להשתלב, בחברה, ולמצוא את לי הארווי אוסוואלד, רוצחו של הנשיא, ג'ון פיצג'רלד קנדי. אך הסיפור לא כל כך פשוט כמו שקיווה גיבורנו, מובן שמתעסקים במסע בזמן, לכל שינוי, יש תוצאה, לא תמיד לטובה. אנשים שונים ומשונים אומרים לו כל הזמן שהוא לא צריך להיות שם ( בעבר), חייו נמצאים בסכנה מתמדת כל הזמן, בגלל שהאנשים בעיר שמים לב שהוא חריג. כמו כן, כמובן שג'ייק מוצא מושא לאהבה. האם יצליח לאור כל הבעיות להצליח במשימתו? ואיזה עוד הפתעות מגלות לו בדרך?
הפרק הראשון נע כמו מותחן קלסי וקולח וההפקה מושקעת ומשחזרת למופת את שנת 63. ג'ימס פרנקו, שאני אישית לא מחסידיו, מפתיע לטובה, או ליתר ביטחון אגדיר זאת, הקצב של הסדרה נע בקצב טוב, היא ערוכה היטב והדיאלוג שוטף ככה שהכול זורם ולא נותן לפרנקו הזדמנות לשעמם אותי. רק כשמשעמם לי אני מתחילה לנסות ולמצוא את הנקודות החלשות. מצד שני, אני לא צופה ב"מד מן". הסדרה נועדה לסחוף אותי איתה במותחן קונספירציה, פוליטי, עם קמצוץ של חיוך מאחוריה וחיבה רבה להיסטוריה אמריקאית. אתה לא חייב להכיר את הסיפור מאחורי רציחתו של קנדי. יאכילו אותך בכל הפרטים הנחוצים ואתה לא צריך לחשוב. לעומת, "מד מן" שאחרי כל פרק, נאלצתי לקרוא שמונה מאמרים של הסברים בשביל להבין שבעצם לא הבנתי חצי מהשכבות של הפרק.
סה"כ הצפייה בסדרה מאד מהנה למרות שצריך לשים בצד את הגיון לגביי שאלות המסע בזמן. כי עם הזמן הוא האויב בסדרה, כמו שהם מתנהגים אליו, אז החוקים לגביו לא מאד ברורים. יכול להיות שהשאלות שלי יתבהרו בהמשך, אני בהחלט אמשיך לצפות ולנסות לרואת מה קורה.
שורה תחתונה: מיני סדרת מתח על סופר מתוסכל החוזר אחורה בזמן לשנת 1963 לעצור את ההתנקשות בנשיא קנדי אבל בדרך מתאהב.
כמובן שיש מלא סרטי מסע בזמן, כאלה שגדלנו עליהם, אציין כמה פחות מוכרים, שלדעתי שווים צפייה.
– (2009 Frequently Asked Questions About Time Travel) סרט המספר של שלושה בריטים, לוזרים, היושבים בפאב, מתווכחים על דילמת מסע בזמן ונקלעים כמובן למסע בזמן בתוך הפאב שכולל הרבה קטעים ממש מצחיקים והרבה רפרנסים גיקים ומדעיים. עם: כריס אודווד.
-(2012 Safety Not Guaranteed) סרט המספר על שלושה עיתונאים שהולכים לראיין בחור ששם מודעה על מסע בזמן. עם: אוברי פאלזה, מארק דופלס, ג'ייק ג'ונסון.
-(2014 The One I Love) סרט המספר על זוג צעיר התקוע בשגרה שנוסע לחופשה בצימר, המשכפל את בני זוגם, לתקופה שבה היו במיטבם, ועוזרים להם לצאת מהמשבר, רק שבדרך בני הזוג "החדשים" מקבלים עצמאות.
-(2003 Timeline) חבורה של סטודנטים לארכאולוגיה חוזרים אחורה בזמן למאה ה-14 להחזיר את הפרופסור שלהם וצריכים לשרוד בעבר עד שיבואו להציל אותם. מבוסס על ספר של מייקל קרייטון.
–(2000 Sex and Drugs and Sausage Rolls) יש ספר הומוריסטי אחד נפלא של רוברט רנקין, המספר על בחור שניתנת לו ההזדמנות לחזור אחורה בזמן ולרצוח את הביטלס כדי להפוך את להקתו, ללהקת הרוק הטוב ביותר בעולם. מיותר לציין שמסעו ניתקל בקשיים.
כש-HBO מוציאים סדרה חדשה כשחתומים עליה שמות ענק כמו מרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט") בתור הבמאי, מיק ג'אגר, כתסריטאי בחיזוק התסריטאים טרנס ווינטר ("הסופרנוס", "אימפריית הפשע") וריץ' כהן, בובי קאנוואל ("אימפריית הפשע") כשחקן ראשי, ורק כדי לקנח מביאים בתפקידים משניים שמות כמו: ריי רומנו, אוליביה ווילד, ג'ונו טמפל ועוד, אתם יודעים לפני שראיתם פריים אחד שמכינים אותכם לסדרה קשה וצריך להוציא את התותחים הגדולים.
הדרמה המתרחשת בניו יורק של שנות ה-70 מתמקדת בתעשיית המוזיקה הכוללים כמובן סקס, סמים, אלימות, הרבה מוזיקה ופוליטיקה פנימית. הפרק הראשון, הכפול, מספר את סיפורו של ריצ'י פינסטרה (קאנוואל) שהקים חברת מוזיקה מצליחה בשנות השישים, ומספר על דרכו ממפיק מושתן אל ההצלחה והעושר. כמובן שיש לו פה מלוכלך והוא לא פוחד לחלוק בוויס אובר הערות גזעניות עם הצופים. לצידו חבורה של אנשי עסקים מפוקפקים: שותפו, זאק יאנקוביץ' (רומנו), הדואג לענייני הכספים, סקיפ פונטיין שדאג שתקליטים שלא נקנו "ייעלמו" ועוד אנשים טובים כאלה. אנחנו עוקבים אחרי ריצ'י והעובדים שלו בעודם מנסים לחתום אחרי האמנים הכי חמים באותו תקופה כמו לד זפלין, דוני אוסמונד, ומוצאים את הלהקה הבאה הגדולה שדומה באופן חשוד ל"רולינג סטונז". גם הבן של מיק, לא בטעות משחק בסדרה את הזמר החדש הלוהט שריצ'י מחתים. נשמע מוכר?
המבקרים עפים על הסדרה וחושבים שהיא תהיה הסדרה החמה הבאה בטלוויזיה. אני רוצה לשאול אותכם שאלה, אחרי אין ספור סדרות בשנים האחרונות ש"מגלות" לנו את הסיפור האמתי מאחורי תעשיית המוזיקה/ סרטים/ סמים/ פשע מאורגן וכדומה, לא מרגיש לכם שכולם רצים על אותו סיפור מסגרת? אתם הולכים לפגוש איש משפחה, שלאט לאט כבר יהפוך לגבר בוגדני, מכור לסמים ואלכוהול, מכור לכוח, לכסף, לעבודה, רק לא לאישה ולילדים. אנחנו נכיר גבר שיתחיל בתור איש מוסרי, מינוס פלוס ובסוף הסדרה, יבגוד בכל החברים שלו, ימכור את כל הנכסים שלו, יפסיד את הכול, רק בשביל להבין מוסר השכל אמריקאי. אנחנו נפגוש סדרה שתדבר על מוזיקה, בצורה בוטה, שתזכיר לכם כל הזמן שזה אמור להיות סדרה על מוזיקה, כשזה הכול חוץ מזה.
עכשיו למה אני כל כך צינית, קשה לרגש אותנו הצופים האדישים בסיפור, חצי אוטוביוגרפי, אחרי שראינו, וקראנו הכול בעידן הנוכחי. אנחנו רוצים הכול מוגזם ומוקצן ואנחנו הולכים לקבל בסדרה הזו בדיוק את זה. רגשות מוקצנים, הרבה סקס, סמים, אלימות מילולית. לא נראה פה גילוי אהבה בין חברים או בין בעל ואישה כפי שאנחנו רגילים, הכול יהיה בהילוך אחד קדימה, כאילו נכנסו לסרט מהאמצע שלו או לסדרה כבר בפרק שבע. רק שאנחנו בפרק הראשון הכפול, החגיגי, אני עוד לא התאהבתי בשום דמות, וכדי להיות מכורה לסדרה, אני קודם צריכה להתחבר למרכיב מסוים בה. אז כנראה שפה אתם צריכים להתחבר, לתקופה, לשפה, לקצב המהיר, ואם זה מה שאתם מחפשים, לדעתי מאד תהנו.
אל תבינו אותי לא נכון, הדרמה, בת עשרה הפרקים, נראית כמו סדרה מושקעת, עמוסה בשחקנים טובים. לחובבי מוזיקה, היא בכל זאת, חוויה נוסטלגית, מלאת אזכורים, ללהקות, לשינוים הסטורים בעולם המוזיקה ובהיסטוריה. כל מי ששמע דיסק, או תקליט שוב ושוב וניסה לפצח מה סוד הקסם של אותו יצירה יוכל להתחבר אל חלקים מסוימים בסדרה. כמו כן, הצפייה בפרק הראשון הייתה קולחת, אם כי לא מאתגרת. זו סדרה שלא מחדשת שום דבר או מנסה להמציא את הגלגל. היא משחזרת תקופה ומנסה להחזיר אותה לשנות ה-70 עמוסות הסמים, אל הדילמות שהיו באותה תקופה, אל יחסי הכוחות בין לבנים לשחורים, בין רוק-לפאנק-לדיסקו, בין גברים לנשים ועוד. כל עוד אתם באים להתבדר בראש שקט, אתם מוזמנים, אם אתם באים להתפעל מההפקה החדשה של סקורסזה או אם אתם חובבים של בובי קאנוואל שהצליח להציל את העונה האחרונות של "האחות ג'קי", אל תצפו שהם יעיפו לכם הכובע.
שורה תחתונה: מיק ג'אגר מוציא ביוגרפיה מצולמת פיקטיבית "וויניק וויניק" על שנות השבעים בניו יורק עם האיכות של "כנופיות ניו יורק".
