The Night Manager

הבריטים מאד אוהבים לעשות אדפטציות לספרים. במקום להשקיע ברעיון מקורי, שזה כבר די קשה בימינו, ובמיוחד עכשיו שצריך להיות מעורב בנושא, אפקטים מיוחדים, וכל מיני שיגעונות, הרבה יותר קל לחשוב בקטן. בריטניה היא כמו ישראל, יש להם תקציבים זעומים יחסית והם מעדיפים להשקיע בתסריט ושחקנים. לכן זה רק טבעי שכל הפקה גדולה שלהם תערב איזה רב מכר, תוסיפו לזה שחקני קולנוע שרוצים להזכיר לעצמם שפעם עשו תאטרון וסדרות איכות ובום תפרתם סדרה.

"מנהל לילה" היא הפקה בריטית חדשה שהיא שיתוף פעולה בין AMC ל-BBC המבוססת על ספר של ג'ון לה קארה, משנת 1993 בבימויה של הבמאית הדנית סוזן ביאר ("אהבות פתוחות", "אחים"). הסדרה כוללת אוסף שחקנים נפלאים בראשם ד"ר האוס, כלומר יו לורי הנפלא שכמעט ששכחנו שהוא בריטי אחרי שמונה עונות, טום הידלסטון ("הנוקמים"), אוליביה קולמן ששנים שיחקה בקומדיות בריטיות קטנות עד שהוכיחה שהיא גם שחקנית דרמטית מפתיעה לאחרונה ("ברודצ'רץ'"), טום הולנדר ("מבצע ואלקירי") ועוד.

סדרת הריגול בת שישה הפרקים מתרכזת במנהל לילה במלון פאר בקהיר (הידלסטון)  ואיש עסקים עשיר (לורי), שניהם בריטים. ג'ונתן פיין, מנהל הלילה, נתקל באורחת סקסית, בשם סופי, הנותנת לו מסמכים סודיים על איש עסקים, ריצ'ארד רופר. המסמכים מראים שרופר שכלפי העולם הוא פילנתרופ נדיב, הוא בעצם סוחר נשק. פיין, מעביר את המסמכים בסתר, לחברו, שמעביר אותם ללונדון ליחידה לאכיפה בין לאומית, והמסמכים מגיעה לידה של החוקרת אנג'לה בארר (קולמן) שמתחילה לחקור את הנושא. כמובן שיש במחלקה שלה מלשין, ופיין מוצא את גופתה של סופי ללא חיים, מה שמכריח את פיין לבחור צד, ולנסות להבין מה בדיוק קורה שם, מי נגד מי ואיפה המחדל.

הסדרה ערוכה כמו סרט ריגול טוב, מהסוג של פעם, בלי הפתעות, אבל גם בלי מקום לחשוב. אנחנו עוקבים אחרי ההתרחשות עם הגיבור, הסוג האהוב עלי בעלילות, מה שלא משאיר לנו פער שאנחנו יודעים יותר מהדמות שלנו. כשהוא עצוב, כועס או מתוסכל, אנחנו מזדהים עמו. בצורה כזו, נותר לנו הצופים להיסחף עם עלילת המתח, ליהנות מהמשחק המשובח, מהשחקנים היפים, מהנימוס הבריטי שלא מפסיק לרגע גם כשגופות צצות ולא לחשוב יותר מדי. טום הילדסטון, עושה עבודה טובה בתור, מנהל הלילה, הביישן, שאינו מרגיש נוח בתור עורו, ליד כל העשירים, אפילו שזה קצת מגוחך כשהוא גבר נאה, גבוה וצעיר. מולו לעומת זאת, יו לורי, בתור הנבל, יש תחושה לא טובה, שהוא משועמם מהתפקיד, או שכבר אין לו כוח לאיש הרע, בכל מקרה זה לא הכי משכנע.

גם מבחינה הצילום יש עבודה חכמה שמטרתה לגרום לנו בו זמנית להרגיש נרדפים, מבולבלים, אבל גם שממש נרצה להיות שם. השימוש הנרחב בקלוז אפ, גורם לנו התאהבות בלתי רצונית בדמויות מהר מאד, אבל מצד שני הצילום כולל הרבה צילומים סגורים, כשהרקע מטושטש והדמויות מודגשות, מה שיוצר תחושה קלאוסטרופובית. תוסיפו לזה פסקול שנע בין ג'אז קליל לפסנתר מותח והעצבים שלי היו מורטים רוב הפרק. אפילו שהאמצעים הקולנועים ישנים, הם עובדים תמיד.

הסדרה עובדת טוב, תעביר לכם את הזמן בהנאה רבה, בהנחה שאתם חובבי סדרות מתח וריגול. אולי הבעיה היחידה שלי איתה, היא שלקחת ספר משנת 1993 זה לקחת סיפור עם חשיבה מיושנת, לא משנה איך תסתכלו על זה. ג'ון לה קארה כתב את הספר בשנות השישים לחייו וזה מורגש. לדוגמה The Magicians שעלתה לאוויר לפני חודשיים מבוססת על ספר שיצא ב-2009. לב גרוסמן, הכותב שלו, הוא בשנות הארבעים לחייו, כתב אותה אותה מנקודת מבט של אדם בגילו, כולל רפנרסים חברתיים, פוליטיים וכדומה ולכן התוצאה היא סדרה וספר מרעננים. אם BBC רצו לעשות עיבוד לספר ריגול מעניין אני בטוחה שיכלו למצוא ספר רלוונטי של סופר צעיר, חדשני אחר. איזה רב מכר, בריטי או אמריקאי וזה היה כנראה מרגיש, נכון יותר, לחיינו בשנת 2016.

שורה תחתונה:  מנהל לילה במלון בקהיר, מחליט להפך למרגל אחרי שמאהבתו נרצחת, ומחליט למצוא את האשם, איש עסקים עשיר שהוא בעצם סוחר נשק מפוקפק.

להמשיך לקרוא ←

Love

"אהבה" היא סדרה חדשה של נטפליקס מבית היוצר של מלך הקומדיות ומפיק על ג'אד אפטאו ("בנות", "בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי") ולסלי ארפין. בסדרה מככבים ג'יליאן ג'יקובס ("קומיוניטי") ופול ראסט ("אני אוהב אותך בת' קופר") וכל עשרת הפרקים זמינים החל מה-19 לפברואר.

מיקי, עוזרת הפקה ברדיו, נפרדת מבן זוגה הילדותי ומתקשה להתאושש מהפרידה. גאס, חנון פסיבי- אגרסיבי, מציע לחברתו שיעברו לגור ביחד ואז מגלה שהיא שכבה עם גבר אחר ועוזב אותה. הוא עובר דירה ומנסה למצוא את עצמו, כשהוא בטוח שכל רגע האקסית חוזרת לחייו. אחרי חודשיים של התמודדות לבד עם הפרידות השונות, השניים נפגשים בפיצוציה, מיואשים, עייפים וחסרי כיוון לחיים. האם המפגש יתחיל חברות חדשה או אהבה חדשה?

רבות כבר נאמר על ג'אד אפטאו וחבורתו. גישתו לקומדיות, למעשה שינתה בכמה פרמטרים את קומדיות כפי שאתם מכירים אותם כיום. קודם כל קומדיות שלרוב היו שעה וחצי, היום נוטות להיות ארוכות בהרבה (מדובר בסרטים, ואנחנו מדברים על סדרות אבל זה תמיד נורא מרגיז אותי אז שתדעו) ושנית הוא היה אחד מהאנשים הראשונים שהכניסו לקומדיות הומור חדש. הומור שפחות נוטה על פאנצ'ים ובדיחות שנונות, והולך יותר לכיוון מביך. הוא לקח את סרטי וסדרות הרום קום (הקומדיות הרומנטיות הקלסיות שבהן שני אנשים צעירים המושלמים זה לזה, לא יכולים להיות ביחד בגלל סיבוך מסוים כמו מעמדות, אקסים וכדומה, עד שהם פותרים את כל הבעיות ומתחתנים) פירק את המבנה הישן והמוכר, ונתן להן טוויסט חדש.

גם ב"אהבה" מנסים היוצרים לקחת את הנוסחה המוכרת ולתת לה טעם חדש. שני צעירים, בשנות השלושים, שמתאוששים מפרידה, נפגשים ברגע קריטי בחייהם ונראה על פניו שהם הזיווג המושלם זה לזה, ההומור שלהם מוזר וחמוד בצורה דומה. הם מתחילים להסתובב יחד ולנסות לעזור אחד לשני. לכאורה עד כאן יש לנו סוג של "כשהארי פגש את סאלי", הגרסה המעודכנת ל-2016. הצעירים של היום מעשנים, שותים ומקללים. הם מביכים, הם לא תמיד יודעים מה להגיד ואיך ועוד.

נעשו כבר לא מעט סדרות על הדור של שנות השמונים, שעכשיו מוצא את עצמו בעבודות בינוניות, עם שותפים, רווקים בגיל יחסית מאוחר, שמנסים למצוא את מקומם. אז האם הבשורה באמת חדשה? יש תחושה מאד חזקה שמתאמצים לתת לצופים קומדיה רומנטית אחרת. הטקסטים לא שגרתיים ויש הרבה מהם, מה שאומר שסומכים על הצופים שיהיה להם סבלנות ואינטליגנציה לשיחות מורכבות, שהן לא תאטרון וכן מזכירות שיחות מהחיים. הרבה מלל על כלום והכול.

השאלה היא האם יש לכם, כצופים סבלנות בסדרה, בניגוד לחיים האמתיים, למלל "מיותר"? אם אתם מתחברים לדמויות, לבדידות שהם משדרים, למצוקות ולדילמות שעוברות עליהם, אז נראה  לי שתאהבו את הסדרה. היא קלילה אבל לא מקלילה את נושא האהבה. היא מתוקה, מרירה אבל לא מבאסת עם מוסרי השכל. אז כן, הדמויות די צפויות, ויש רגעים שמנסים להיות קומים ויוצאים סלפסטיק מטופשים, אבל רוב הזמן יש תחושה שמנסים לשנות את הפורמט ועל זה אני תמיד רוצה לפרגן. לאט, לאט נגיע לשינוי שלא צריך להכריז עליו בטקסט אלא נרגיש אותו באווירה.

שורה תחתונה: רום קום המנסה להראות לך את כל הבולשיט בסדרות רום קום על שני אנשי המתאוששים מפרידה כואבת. לפחות הם מנסים.

אם אוהבים סדרות מסוג זה:

You're the Worst 2014

Scrotal Recall  2014

Catastrophe 2014

Fresh Meat 2011

Casual 2015

להמשיך לקרוא ←

11.22.63

לפני שנכנס לפרטים טכניים ספוילר קצר, ג'יימס פרנקו ("127 שעות") מנסה למנוע את רצח קנדי בסדרה חדשה. מסע בזמן, שוב. זה הרי נושא שלעולם לא ימאס לנו, ותמיד נרצה ממנו עוד. מה אם יכולנו לשנות את ההיסטוריה? מה היינו עושים אחרת? ואיך שינוי אירוע אחד היה משפיע על שאר האירועים הידועים שבאו אחריו?  אז השאלה שבאמת צריכה לעמוד לפנינו היא תמיד ביצוע, ולא בהכרח התוכן.

בריג'יט קרפטנר ("אורות ליל שישי", "הורים במשרה מלאה") עיבדה את ספרו של סטפן קינג למיני סדרת טלוויזיה מבית היוצר של הולו.  המיני-סדרה, שכוללת שמונה פרקים הופקה על ידי ג'יי ג'יי אברהמס (האיש שממזמן כבר איבד את את בתוליו מימי "פליסטי" והוא כבר מי שהביא לנו את "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" ו"סטאר טרק"). בסדרה מככבים מלבד פרנקו בסדרה משחקים גם: כריס קופר, טי. אר נייט ("אנטומיה של גריי") וג'וש דוהאמל ("הרובוטריקים").

פרנקו מככב כג'יק, סופר גרוש שלא כותב, המסתפק בללמד מתבגרים חסרי חשק ומבוגרים קשי למידה. חברו היחיד הוא אל, בעל דיינר מזדקן, המכיר אותו שנים רבות. יום אחד הוא מוצא את אל חולה ומשתעל עם סרטן שצץ בבת אחת. כשג'ייק דורש הסבר לתופעה, אל מוביל אותה לארון, ומבקש ממנו לעבור דרכו.  כשהוא חוצה אותו הוא עובר ל-11.22.63.  ויש חוקים. לא משנה אם נשארים שתי דקות, או שנתיים. כאשר חוזרים זה תמיד לאותו תאריך, לאותו שעה. כל שינוי שעושים בעבר, נמחק כאשר חוזרים לעבר בשנית.

אל מבקש מג'ייק לחזור אל העבר ולעשות את מה שהוא לא הצליח כל השנים- למנוע את ההתנקשות בקנדי. אז ג'ייק, המורה לספרות שאין לו הרבה מה להפסיד ב-2106 יורד אל מחילת הארנב. המשימה הראשונה הראשונה שלו בעבר, להשתלב, בחברה, ולמצוא את לי הארווי אוסוואלד, רוצחו של הנשיא, ג'ון פיצג'רלד קנדי. אך הסיפור לא כל כך פשוט כמו שקיווה גיבורנו, מובן שמתעסקים במסע בזמן, לכל שינוי, יש תוצאה, לא תמיד לטובה. אנשים שונים ומשונים אומרים לו כל הזמן שהוא לא צריך להיות שם ( בעבר), חייו נמצאים בסכנה מתמדת כל הזמן, בגלל שהאנשים בעיר שמים לב שהוא חריג. כמו כן, כמובן שג'ייק מוצא מושא לאהבה. האם יצליח לאור כל הבעיות להצליח במשימתו? ואיזה עוד הפתעות מגלות לו בדרך?

הפרק הראשון נע כמו מותחן קלסי וקולח וההפקה מושקעת ומשחזרת למופת את שנת 63. ג'ימס פרנקו, שאני אישית לא מחסידיו, מפתיע לטובה, או ליתר ביטחון אגדיר זאת, הקצב של הסדרה נע בקצב טוב, היא ערוכה היטב והדיאלוג שוטף ככה שהכול זורם ולא נותן לפרנקו הזדמנות לשעמם אותי. רק כשמשעמם לי אני מתחילה לנסות ולמצוא את הנקודות החלשות. מצד שני, אני לא צופה ב"מד מן". הסדרה נועדה לסחוף אותי איתה במותחן קונספירציה, פוליטי, עם קמצוץ של חיוך מאחוריה וחיבה רבה להיסטוריה אמריקאית. אתה לא חייב להכיר את הסיפור מאחורי רציחתו של קנדי. יאכילו אותך בכל הפרטים הנחוצים ואתה לא צריך לחשוב. לעומת, "מד מן" שאחרי כל פרק, נאלצתי לקרוא שמונה מאמרים של הסברים בשביל להבין שבעצם לא הבנתי חצי מהשכבות של הפרק.

סה"כ הצפייה בסדרה מאד מהנה למרות שצריך לשים בצד את הגיון לגביי שאלות המסע בזמן. כי עם הזמן הוא האויב בסדרה, כמו שהם מתנהגים אליו, אז החוקים לגביו לא מאד ברורים. יכול להיות שהשאלות שלי יתבהרו בהמשך, אני בהחלט אמשיך לצפות ולנסות לרואת מה קורה.

שורה תחתונה: מיני סדרת מתח על סופר מתוסכל החוזר אחורה בזמן לשנת 1963 לעצור את ההתנקשות בנשיא קנדי אבל בדרך מתאהב.

כמובן שיש מלא סרטי מסע בזמן, כאלה שגדלנו עליהם, אציין כמה פחות מוכרים, שלדעתי שווים צפייה.

– (2009 Frequently Asked Questions About Time Travel) סרט המספר של שלושה בריטים, לוזרים, היושבים בפאב, מתווכחים על דילמת מסע בזמן ונקלעים כמובן למסע בזמן בתוך הפאב שכולל הרבה קטעים ממש מצחיקים והרבה רפרנסים גיקים ומדעיים. עם: כריס אודווד.

-(2012 Safety Not Guaranteed) סרט המספר על שלושה עיתונאים שהולכים לראיין בחור ששם מודעה על מסע בזמן. עם: אוברי פאלזה, מארק דופלס, ג'ייק ג'ונסון.

-(2014 The One I Love) סרט המספר על זוג צעיר התקוע בשגרה שנוסע לחופשה בצימר, המשכפל את בני זוגם, לתקופה שבה היו במיטבם, ועוזרים להם לצאת מהמשבר, רק שבדרך בני הזוג "החדשים" מקבלים עצמאות.

-(2003 Timeline) חבורה של סטודנטים לארכאולוגיה חוזרים אחורה בזמן למאה ה-14 להחזיר את הפרופסור שלהם וצריכים לשרוד בעבר עד שיבואו להציל אותם. מבוסס על ספר של מייקל קרייטון.

–(2000 Sex and Drugs and Sausage Rolls) יש ספר הומוריסטי אחד נפלא של רוברט רנקין, המספר על בחור שניתנת לו ההזדמנות לחזור אחורה בזמן ולרצוח את הביטלס כדי להפוך את להקתו, ללהקת הרוק הטוב ביותר בעולם. מיותר לציין שמסעו ניתקל בקשיים.

ואם אתם רוצים עוד: קישור לקלסיקות סרטי מסע בזמן

להמשיך לקרוא ←

 Vinyl

כש-HBO מוציאים סדרה חדשה כשחתומים עליה שמות ענק כמו מרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט") בתור הבמאי, מיק ג'אגר, כתסריטאי בחיזוק התסריטאים טרנס ווינטר ("הסופרנוס", "אימפריית הפשע") וריץ' כהן, בובי קאנוואל ("אימפריית הפשע") כשחקן ראשי, ורק כדי לקנח מביאים בתפקידים משניים שמות כמו: ריי רומנו, אוליביה ווילד, ג'ונו טמפל ועוד, אתם יודעים לפני שראיתם פריים אחד שמכינים אותכם לסדרה קשה וצריך להוציא את התותחים הגדולים.

הדרמה המתרחשת בניו יורק של שנות ה-70 מתמקדת בתעשיית המוזיקה הכוללים כמובן סקס, סמים, אלימות, הרבה מוזיקה ופוליטיקה פנימית. הפרק הראשון, הכפול, מספר את סיפורו של ריצ'י פינסטרה (קאנוואל) שהקים חברת מוזיקה מצליחה בשנות השישים, ומספר על דרכו ממפיק מושתן אל ההצלחה והעושר. כמובן שיש לו פה מלוכלך והוא לא פוחד לחלוק בוויס אובר הערות גזעניות עם הצופים. לצידו חבורה של אנשי עסקים מפוקפקים: שותפו, זאק יאנקוביץ' (רומנו), הדואג לענייני הכספים, סקיפ פונטיין שדאג שתקליטים שלא נקנו "ייעלמו" ועוד אנשים טובים כאלה. אנחנו עוקבים אחרי ריצ'י והעובדים שלו בעודם מנסים לחתום אחרי האמנים הכי חמים באותו תקופה כמו לד זפלין, דוני אוסמונד, ומוצאים את הלהקה הבאה הגדולה שדומה באופן חשוד ל"רולינג סטונז". גם הבן של מיק, לא בטעות משחק בסדרה את הזמר החדש הלוהט שריצ'י מחתים. נשמע מוכר?

המבקרים עפים על הסדרה וחושבים שהיא תהיה הסדרה החמה הבאה בטלוויזיה. אני רוצה לשאול אותכם שאלה, אחרי אין ספור סדרות בשנים האחרונות ש"מגלות" לנו את הסיפור האמתי מאחורי תעשיית המוזיקה/ סרטים/ סמים/ פשע מאורגן וכדומה, לא מרגיש לכם שכולם רצים על אותו סיפור מסגרת? אתם הולכים לפגוש איש משפחה, שלאט לאט כבר יהפוך לגבר בוגדני, מכור לסמים ואלכוהול, מכור לכוח, לכסף, לעבודה, רק לא לאישה ולילדים. אנחנו נכיר גבר שיתחיל בתור איש מוסרי, מינוס פלוס ובסוף הסדרה, יבגוד בכל החברים שלו, ימכור את כל הנכסים שלו, יפסיד את הכול, רק בשביל להבין מוסר השכל אמריקאי. אנחנו נפגוש סדרה שתדבר על מוזיקה, בצורה בוטה, שתזכיר לכם כל הזמן שזה אמור להיות סדרה על מוזיקה, כשזה הכול חוץ מזה.

עכשיו למה אני כל כך צינית, קשה לרגש אותנו הצופים האדישים בסיפור, חצי אוטוביוגרפי, אחרי שראינו, וקראנו הכול בעידן הנוכחי. אנחנו רוצים הכול מוגזם ומוקצן ואנחנו הולכים לקבל בסדרה הזו בדיוק את זה. רגשות מוקצנים, הרבה סקס, סמים, אלימות מילולית. לא נראה פה גילוי אהבה בין חברים או בין בעל ואישה כפי שאנחנו רגילים, הכול יהיה בהילוך אחד קדימה, כאילו נכנסו לסרט מהאמצע שלו או לסדרה כבר בפרק שבע. רק שאנחנו בפרק הראשון הכפול, החגיגי, אני עוד לא התאהבתי בשום דמות, וכדי להיות מכורה לסדרה, אני קודם צריכה להתחבר למרכיב מסוים בה. אז כנראה שפה אתם צריכים להתחבר, לתקופה, לשפה, לקצב המהיר, ואם זה מה שאתם מחפשים, לדעתי מאד תהנו.

אל תבינו אותי לא נכון, הדרמה, בת עשרה הפרקים, נראית כמו סדרה מושקעת, עמוסה בשחקנים טובים. לחובבי מוזיקה, היא בכל זאת, חוויה נוסטלגית, מלאת אזכורים, ללהקות, לשינוים הסטורים בעולם המוזיקה ובהיסטוריה. כל מי ששמע דיסק, או תקליט שוב ושוב וניסה לפצח מה סוד הקסם של אותו יצירה יוכל להתחבר אל חלקים מסוימים בסדרה. כמו כן, הצפייה בפרק הראשון הייתה קולחת, אם כי לא מאתגרת. זו סדרה שלא מחדשת שום דבר או מנסה להמציא את הגלגל. היא משחזרת תקופה ומנסה להחזיר אותה לשנות ה-70 עמוסות הסמים, אל הדילמות שהיו באותה תקופה, אל יחסי הכוחות בין לבנים לשחורים, בין רוק-לפאנק-לדיסקו, בין גברים לנשים ועוד. כל עוד אתם באים להתבדר בראש שקט, אתם מוזמנים, אם אתם באים להתפעל מההפקה החדשה של סקורסזה או אם אתם חובבים של בובי קאנוואל שהצליח להציל את העונה האחרונות של "האחות ג'קי", אל תצפו שהם יעיפו לכם הכובע.

שורה תחתונה: מיק ג'אגר מוציא ביוגרפיה מצולמת פיקטיבית "וויניק וויניק" על שנות השבעים בניו יורק עם האיכות של "כנופיות ניו יורק".

להמשיך לקרוא ←

Horace and Pete- סדרת הרשת החדשה של לואי סי. קי שנחתה בשקט אל המעריצים לפני שלוש שבועות, בלי התראה מוקדמת ובלי פרסום, יצאה בצורה כזו כדי שאנשים יראו אותה בלי מחשבות מוקדמות שנוצרו בעקבות צפייה בטריילרים, קריאה בבלוגים, מאמרים, כתבות מצולמות וכדומה. לואי רצה שאנשים יבואו ליצירה שלו נקיים. אם התאהבתם כמוני בלואי הקומיקאי, שגרם לכם לחייך, לחשוב ולהיות נבוכים בו זמנית במקטע של חמש דקות, אל תצפו לו ביצירה הבאה. לואי משתנה, וזה בסדר. לצפות מיוצר להמשיך לעשות את אותם בדיחות, או את אותו הלך רוח 20 שנה ברצף זה לא הוגן ולא יצירתי.

לואי עבר בחייו המקצועיים שינוי גדול. הוא היה סטנדאפיסט ממוצע כבר בגיל עשרים, ואף אחד לא השתין עליו ממטר עד שהתגרש, שינה את החומרים שעליהם דיבר מבדיחות פלוצים ויציאות נחמדות לפרקים, לווידויים כואבים על חייו, מסקנות חשובות לעתיד, וכן לפעמים עדיין בדיחות גסות ופלוצים. זה עובד. אז נוצרה המפלצת הגאונית שקראו לה לואי. הוא קיבל תקציב זעום ביותר מ-HBO פחות או יותר לאייש את כל התפקידים בסדרה "לואי" שעלתה ב-2010, שבעונה הראשונה עוד ניסתה להיות מצחיקה אך מהר מאד הוא הבין, שהוא גם רוצה לרגש. בשלוש עונות האחרונות של לואי, הקו הדרמטי והסיפורי גדל והקו המצחיק, ירד. זה לא אומר שמדי פעם אין סיטואציה מצחיקה או בדיחה אבל לקרוא לסדרה קומדיה זה ממש הונאת הציבור. במקביל לואי מנסה את מזלו בקולנוע ומשחק בתפקידים דרמטיים קטנים, אצל הבמאים הטובים ביותר, בסרטים שזכו להצלחות גדולות בשנים האחרונות. (Trumbo, American Hustle Blue Jasmine). המעבר החד האחרון של לואי בעונה האחרונה של הסדרה הוא לחנך. מורגש שהוא מנסה להעביר מסרים לדור הצעיר, כיצד הוא חושב ורוצה שהעתיד יראה, ואיפה הכשלים בהווה.

"הוראס ופיט" הוא סוג של דרמה, הצגה מצולמת, שהיא לכל דבר ועניין מיני אמריקה של 2016. פיט והוראס הם אחים, בשנות החמישים לחיים, המנהלים בר, העובר במשפחה כבר 100 שנים. לבר מגיעים אורחים קבועים וחדשים והמשותף לכולם שהם מנהלים שיחות, על פוליטיקה, ספורט ואלוהים. הוראס (לואי) הוא אבא  מזדקן וגרוש, הגר מעל הבר עם אישה הצעירה ממנו בשנים רבות ומנסה לתקן את יחסיו עם בתו, סטודנטית למשפטים. פיט (סטיב בושמי)  גם גר מעל הבר עם אחיו. הוא משוגע עם קבלות, ועם הוא לא לוקח את התרופות שלו הוא מאבד את הצפון. בבר גם עובד הדוד שלהם "דוד פיט" (אלן אלדה) שמביא עימו נינוח של גזענות, חוקי משפחה עתיקים, סירוב להגיש משקאות מעורבבים ללקוחות ובכלל יחס מחורבן לשאלות. לשני האחים גם אחות (אידי פאלקו) שרוצה לפרק את הבר שלא ממש מצליח כלכלית.

הסדרה מתנהלת לאט, מצולמת כמו סדרות אולפן של פעם, רק בלי צחוקים, מורכבת מסיפורים, סיפורים ובגלל האופי שהוא הצגה מצולמת או שהצופים מוקסמים או שהם מבולבלים. אז אחרי שעשיתי סוויץ' בראש לדרמה, אני מנסה לראות את הפרק השני, בראש נקי, בלי ציפיות. בכל זאת הגיבור שלי עושה סדרה ואני רוצה לפרגן. ולמה אני קוראת ללואי גיבור? יש לו כישרון מיוחד לקחת סיטואציות יום יומיות שקרו לנו, בווריאציות כאלה או אחרות, ולתת לנו מראה  על ההתנהגות והרגשות האמתיים שצצים. הוא לא מפחד לגרום לנו להרגיש חרא עם עצמנו כצופים, גם בקומדיה, וגם בדרמה. הוא לא מפחד ממוסר השכל, ממסקנות, ממחשבות רעות, מדיכאון, מלוזריות.

אז אנחנו חוזרים לשאלה הכי חשובה, אם הסדרה, יושבת על מוטיבים ישנים, הצגה מצולמת, ומלא דמויות שמרכיבות לכם את "החיים בארה"ב ע"פ לואי ב-2016" אז למה לצפות? אני חושבת שלואי מנסה לחדש את הז'אנר, אני דיי בטוחה שלא קיללו כל כך הרבה בסדרות כמו "צ'ירס". אני בטוחה, שלא אמרו ככה את האמת כל הזמן בפנים, ושהיא הייתה לא נעימה, ואפילו מעליבה. אם זאת, התוצאה קשה לצפייה, לא אשקר, לצפות בדרמה של לואי זה קצת כמו לשבת מול טיפול פסיכולוגי שלו.

שורה תחתונה: לואי. סי. קיי עושה דרמה, האם אתם אמיצים מספיק לראות?

להמשיך לקרוא ←

Baskets- קומדיה. יש סדרות שלא משאירות את הצופה אדיש. הן מוציאות ממנו תגובה קיצונית, לטוב או לרע בגלל שהן טעם אחר בים של סדרות דומות.  FX אוהבים ליצור סדרות נישה ובמקרה הזה קומדיות שחורות שהצופה לא בהכרח צוחק בהם. הסדרה החדשה שיצרו לואי סי-קיי וג'ונתן קרייזל ("פורטלנדיה") עם שחקן הקולנוע זאק גאליפנקיס (שגם מככב בתפקיד הראשי) מספרת על ליצן בשם צ'יפ באסקסט שנזרק מהאקדמיה לליצנים בצרפת וחוזר לקליפורניה בלית ברירה מובס ומושפל. הוא נאלץ לעבוד כליצן רודיאו, להתמודד עם אשתו הצרפתייה, כפוית הטובה שאינה תומכת בו ובחזונו להיות ליצן, אחיו התאום המתנשא מעליו ואימו, הדראג קווין. כמובן שהוא אינו מסוגל להראות חיבה אל מרתה, סוכנת ביטוח, המנסה להתחבר איתו והאדם היחיד בחייו שמתעניין בו.

הדמויות הן לא שנונות או מצחיקות, הסיטואציות כן. נדמה שהכותבים מתעלמים מהקהל וכתבו את הסדרה בשביל עצמם. הם בוחרים לשים במרכז הסדרה ליצן, סמל שבתרבותנו הוא ממזמן הרבה יותר מפחיד מאשר מבדר, כמה סרטי אימה נעשו על ליצנים? (אם לא ראיתם את הסדרה הבריטית המצמררת 2009 Psychoville יש שם ליצן רצחני שטרד את מנוחתי שבועות). מצד שני, חייו כל כך מעוררי רחמים, כולם כל כך רעים אליו והוא כל כך מסור לתפקיד שקשה לכעוס אליו. הוא כמו הילדים שהיינו בתיכון כשעוד האמנו שנוכל לעשות הכול כשנגדל אם רק נעבוד קשה. הוא לא רוצה להתפשר על כלום, לא על הקריירה ולא על האהבה וכך יוצא שכולם דורכים עליו בסוף. הסדרה אומנם הולכת על הקו הדק שבין ריאליזם לסוראליזם אבל דואגת לשמור שהדמויות שלה לא יהיו לגמרי קריקטורות.

התוצאה היא סדרה שמאד לא מתחנפת לקהל וקשה לי להמליץ עליה בפה מלא. יכול להיות שתראו אותה וההומור היבש, המביך, כשהמטפורה "מים שקטים חודרים עמוק" מתארת אותו כהלכה ידליק אותכם. אם אתם אוהבים את הקומדיות שלכם עם פאנצ'ים, דיאלוגים שנונים, ועלילות פרק עם מבנה קלאסי, הסדרה הזו ממש תרגיז אותכם. כמו שאמרתי בהתחלה הסדרה הזו לא משאירה אותכם אדישה.

שורה תחתונה:  קומדיה סוראליסטית על ליצן לוזרי שעובר משבר גיל 40 וחוזר הביתה למצוא את עצמו מחדש ולהגשים את חלומו להתפרנס מליצנות. מומלץ רק לחובבי קומדיות שחורות הארדקור.

להמשיך לקרוא ←

Stan Lee's Lucky Man-  דרמה/ פשע/ פנטזיה/ מותחן. סטן לי האיש והאגדה אחראי לסרטים ששלטו בקופות כמו: "איירון מן", "סייפדרמן", "הענק הירוק" בשנים האחרונות וכמובן יש לו היסטוריה מכובדת בחברת מארוול שם הוא והמאיירים שעבדו תחתיו הוציאו עשרות קומיקסים שעיצבו ושינו את התעשייה. הפרויקט החדש שלו הוא סדרת חדשה, המבוססת על רעיון מקורי שלו.

הארי קלייטון, בלש בלונדון, מכור להימורים ומבלה את זמנו בלהפסיד את כספו. אולי בגלל זה הוא פרוד מאשתו שהוא כמובן עדיין אוהב. עד כאן  נשמע כמו עוד עלילה של סדרת משטרה. אחרי לילה לא מוצלח במועדון הימורים הוא פוגש אישה יפה המביאה לו מזל, הוא מרוויח מלא כסף, כשהיא לצידו ומבלה עמה לילה סוער במיטה. בבוקר הוא מתעורר, היא איננה והוא נותר עם צמיד עתיק על ידו שהוא לא יכול להסיר. הוא מגלה שהצמיד מביא לו מזל, אבל כמו בכל כוח על, לכל פעולה, יש גם מחיר. כל פיסת מזל שהוא מקבל היא על חשבון אדם אחר. כשהוא מגיע לעבודה, הוא מוצא את גופתו של הבוס של מועדון ההימורים שבו היה בלילה הקודם.

הארי משתמש בכוחות העל שלו, בשביל לעשות את עבודת המשטרה תוך כדי שהוא מנסה להבין, מאיפה הגיע הצמיד, למה צצות גופות מסביבו וסידור חובותיו. את תפקידו את הארי מגלם ג'ימס נסביט המעולה (Babylon, The Missing, Jekyll, Cold Feet) שאם לא ראיתם את הסדרות שציינתי אז פספסתם ארבע מהסדרות הבריטיות הטובות שנעשו.

למעשה הסדרה, מתעסקת בשאלה, מה אדם יעשה כשהוא יכול לשלוט במזלו, בגורלו? הארי כמובן, הולך להמר. עד שהבחורה שנתנה לו את הצמיד מתחננת שישתמש בכוחותיו למטרות טובות. שיעזור לאנשים, דרך תפקידו במשטרה. במקביל, יש אנשים רעים שחומדים בצמיד ובכוחותיו למטרות מרושעות ומנסים להרוג אותו.

לצערי, למרות הרעיון המאד מגניב, משהו בביצוע התמסמס, והתוצאה בינונית. אני מרגישה שאני רואה גרסה טלוויזיוניות, דלת תקציב, של ג'ימס בונד המגלה שקורים אירועים שלא ניתן להסביר בחייו. הדיאלוגים שטחיים, הדרמה לא מספיק מרגשת, הפן הפנטסטי מודגש יותר מדי פעמים בפרק, שלא נשכח חלילה וחס שהוא בר מזל. לא צריכים תקציב גדול או שחקנים מוכרים בשביל לכתוב פנטזיה מודרנית מרגשת (Misfits) אבל כן צריכים דמויות שיפתיעו.

שורה תחתונה:  שוטר היכול לשלוט במזלו מנסה לשלוט בעולם הפשע בלונדון. לא זה לא סרט מהניינטיז, אבל אתם יכולים לוותר.

להמשיך לקרוא ←

Lucifer- דרמת פנטזיה. אלפי ספרים, סדרות וסרטים נעשו ונכתבו על השטן ולנו הצופים, או הקוראים לא נמאס. מי יכול לעמוד בקסם של השטן? מי לא רוצה להיות השטן עם כוחות כמעט בלי הגבלות? ואיזה בחורה לא מפנטזת על הבלתי מושג? אז היוצרים של הסדרה החדשה "לוציפר" החליטו לעשות איזה מישמש חדש בין "חמישים גוונים של אפור" לבין כל סדרות המשטרה הרגילות שאנחנו מכירים והוסיפו לזה קורטוז של פנטזיה ומיתולוגיה ובום יש לנו סדרה סקסית וחדשה.

לוציפר מורנינגסטאר, הוא השטן שכעת תקוע מבחירה, על כדור הארץ, ומנהל בר. הכישרון שלו שהוא יכול לגרום לאנשים לספר לו את הסודות הכמוסים ביותר שלהם והוא חזק מאד. בקיצור סוג של סופר הירו מודרני- עתיק כזה. בחורה שפעם שכב איתה ועזר לה להפוך להיות שחקנית וזמרת מפורסמת נהרגת בצורה מפוקפקת והוא מחליט לקחת את החוק לידיו ולמצוא את האשמים. מי שלא בדיוק מרוצה מהעסקה הזו היא הבלשית הממונה על הרצח, קלואי דנסר, שבאופן פלאי, היא גם אישה מאד יפה וגם היא האדם היחיד שהוא לא יכול לקרוא את מחשבותיה (המממ. לא רוצה לצעוק "דמדומים" אבל הנה אמרתי זה…). בהתחלה היא לא מאמינה לו שהוא השטן, ולכן, בן תמותה, אבל עד הסוף הפרק זו תהיה תחילתה של חברות מופלאה.

טום קפינוס היוצר של ("קליפורניקיישן" ו"דוסון קריק") מתמחה בליצור סדרות סקסיות, שנונות, עם אווירה קלילה ודמות ראשית מושכת אבל מתוסבכת. רק שהפעם במקום שהאנק, יהיה סופר מתוסכל מלא הורמונים שמצליח להרגיז את כל העולם אבל איכשהו בזכות הקסם האישי שלו לצאת מכל מעשיו בלי שום תוצאות, כמעט, גם הפעם גיבורנו, השטן הוא סוג של דמות כזו. השאלה האמתית היא לאן ייקחו את סיפור העל של הסדרה ומה יעשו איתה.

בינתיים, אפשר גם להודות, שלעתים צריך סדרות שלא לוקחות את עצמם ברצינות, שהגברים לבושים היטב, שהנשים מהממות, שהדיאלוגים חדים כמו סכינים במאסטר שף, ושהמתח המיני בין הדמויות הראשיות יהיה כמו סדרות קלסיות. למזלנו, טום אליס הבריטי, המשחק את לוציפר הוא שחקן משובח המצליח לנשוף חיים בקלישאות ונודף רעננות. בוא נקווה שהפעם הסדרה שלו תצליח להחזיק יותר זמן מהניסיונות הקודמים  שלו לפרוץ לשוק האמריקאי (Rush 2014).

פיסת מידע לחובבי באפי: די. בי וודסייד ששיחק בסדרה את המנהל רובין ווד משחק בסדרה את את אחיו של לוציפר והאויב הגדול ביותר. כנראה שאחרי יותר מעשור שירדה באפי, ועשרות סדרות ששיחק בהם, עדיין מוכנים ללהק אותו רק לסדרות פנטזיה.

פיסת מידע על טום אליס: אני התאהבתי בו בתפקיד אורח בסדרה בריטית קטנה ואיכותית בשם No Angels מ-2004. אם לא ראיתם ואתם אוהבים סדרות על בתי חולים שהם לא באמת על החולים, אז הסדרה הזו מתמקדת ב-4 אחיות בבית חולים שמנסות לתמרן בין חיי האהבה שלהן לחולים. זו סדרת דרמה מתוקה, מרגשת וגם סקסית שלוקחת בגדול חצי מסדרות בתי החולים שנעשו אחריה. טום אליס משחק שם כמובן רופא בלתי מושג וכבר אז הוא ביסס את עצמו כגבר שכולן רוצות.

שורה תחתונה:  השטן פוגש את  "קאסל" פוגש את "סקס והעיר הגדולה".

להמשיך לקרוא ←