Survivor's Remorse- מייק אומאלי ( שדווקא מוכר בעיקר כאבא של קורא ב"גלי") יצר את הסדרה הזו שבדיוק התחילה את עונתה השלישית וזו בדיוק זמן טוב לדבר על סדרה לא מוכרת אבל מעניינת. הרבה פעמים סדרות שמתעסקות במשפחות אפרו אמרקיניות יש נטייה ללכת למקומות קיצונים, סיטוקמים או טנולבלות והתוצאה היא שהן לרוב מיועדות לקהל נישה, מה שנקרא לא נגישות.
הסדרה היא סוג של דרמה קומדיה אפלה של רשת הכבלים STARZ. שחקן כדורסל צעיר חותם על חוזה שמן עם קבוצה מקצועית, ומתחיל את המסע לעבר חיים של כסף ופרסום יחד עם משפחתו. הבעיה שהוא מרגיש אשם כלפי האנשים שהשאיר מאחוריו. בתור מליונר צעיר הוא רוצה לבזבז את כספו ולעזור לכל מי שהוא יכול בעוד חברו הטוב ביותר ומנהלו רוצה לשמור על כספו ומשפחתו רוצה לשפוך את הכסף על עצמם. אז נוצר מצב שהילד הזה שבא מעוני, וברגע אחד הוא עשיר, לא יודע איך להתמודד עם רגשות האשמה, עם הבדלי המעמדות החדשים עכשיו שהוא חלק מהעשירים.
הסדרה מתמודדת עם נושא מרתק ולא מדובר יחסית, בנוסף הדיאלוגים שוטפים ומשעשעים ובו זמנית הם מציגים קטעי דרמה שלא היו מביישים סרט בקולנוע. בקיצור חבל שלא מדברים על הסדרה הזו יותר. לעומת Ballers של HBO הסדרה הרבה יותר מעודנת, ואין ניסיון להגחיך את הדמויות או להתנשא מעליהם.
שני פרקי הפתיחה של Wasted, קומדיה בריטית חדשה, כבר קיימים ברשת. ארבעה צעירים, סטלנים, שגרים בכפר באמצע שום מקום ואין להם שום דבר לעשות חוץ מלחפש סמים ולשתות אחרי העבודה (מזכיר לכם אולי את הסרטים של סיימון פג וניק פרוסט?).
מורפיוס מנהל חנות באנג עם אחותו הנירוטית שרה. הוא מסתובב כל הזמן איתה עם קנט, חברו הטוב ביותר שמעדיף לישון חינמית על הספה מאשר לעבוד ועם אליסון העובדת בחנות לידו, עליה הוא דלוק. בחלומתיו מופיע שון בין- הלוא הוא נד סטארק מ"משחקי הכס" ומשמש לו מורה רוחני כדי להשיג את הבחורה.
שורה תחתונה: הקומדיה הסטלנית אומנם סטלנית מאד אבל קצבית, ערוכה כמו סרט אקשן, שנונה ועמוסה ברפרנסים גיקים מטופשים וחיננים. שון בין לא מפחד לצחוק על עצמו למרות שזה תפקיד שממש לא מכבד את את הכישרונות שלו כשחקן ושאר הצוות קורע מצחוק
Vice Principals- ג'ודי היל ודני מקרברייד ( שיצרו בעבר את הקומדיה החתרנית "על הפנים") חוזרים לעבוד יחד בקומדיה חדשה ב-HBO בה מככבים דני מקרביירד, וולטר גוגינס ("המגן", "צדק פרטי"), ביזי פיליפס ("קוגר טאון"). ניל ולי, אויבים מושבעים, מתחרים על משרת מנהל בית הספר כשלהפתעתם המוחלטת אף אחד מהם לא מקבל את המשרה אלא מגיעה מנהלת חדשה והם נאלצים להתרגל למציאות חדשה ולחבור יחד להורידה.
ניל ולי הם לא דמויות מעוררות השראה כפי שאנחנו לעיתים רגילים לראות בסדרות על מורים בבית ספר, ניל הוא אב גרוש, אגרסיבי, שקרן, קטנוני וילדותי לעומתו לי הוא חביב המורים אבל לא פחות מניפולטיבי מחברו. בקצרה שניהם גברים לבנים, גזענים, שחושבים שהמשרה מגיעה להם, והם ישתמשו בכל אמצעי אלים וידרכו על מורים ותלמידים כאחד כדי להגיע ליעד.הקומדיות של היל ומקברייד הן לא מבוססות בדיחות וגאגים, גם לא בדיוק קומדיות מצבים. הם מסתמכים על דמויות כל כך קיצוניות, קצת כמו לראות סרט מצויר אפל. כצופה אתה תחייך לא מעט מהייאוש, הבדידות והלוזריות של הדמויות שמוכנות לעשות הכול בשביל מה שנראה להן שהוא פסגת חייהם- המשרה העלובה, בתיכון.
שורה תחתונה: קומדיה שלא צוחקים בה אבל עם מסר על החברה הפוסט טראמפ שאנחנו נמצאים בה ואוסף שחקני קומדיה מצויינים.
Stranger Things- נטפליקס ממשיכה להפציץ אותנו בסדרות חדשות ומגוונות הפעם יצירת מד"ב מפרי מוחם הקודח של האחים דאפר ("עיירה ללא מוצא"). הסדרה הנ"ל רוויה נוסטלגיה לאייטיז עד שהאזכורים מאיימים להשתלט על העלילה. לפניכם מין ערבוב מקסים של "טווין פיקס", "אי.טי" ואין ספור סרטי אימה.
שנות השמונים, ילד צעיר וחנון נעלם מעיירה קטנה ומנומנת. כעת אימו (וינונה ריידר "ביטלג'וס") אם חד הורית, בלי הרבה כסף ולא הכי יציבה רגשית צריכה להתמודד עם גורמים על טבעים כדי להחזירו כשהשריף (דיוויד הארבור "מנהטן") הוא אב שכול, שיכור, ועצלן שלא ממש מאמין לה שהילד בסכנה. היא מתחילה להאמין שהילד שלה מדבר אליה דרך האורות והקירות בעוד השריף ששכב עם חצי מהעיר אשמים אמיתים. ביינתים, חבריו של הילד שנעלם מחליטים לצאת לחפש אותו ומוצאים במקומו ילדה עם כוחות משונים. מתיו מודין משחק את האבא/ רופא של הילדה בעלת הכוחות המשונים.
הסדרה שהיא כולה הומ'ז לסדרות אייטיז עם קצת וייז "אבודים" רק כדי שנרגיש שכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה קורה אז טעינו. האייטיז טבועים בסדרה החל מהילדים שמשחקים D&D, הילדה המתבגרת שדלוקה על הדוש באג ומאבדת את בתוליה בעוד חברתה החנונית נאכלת ע"י מפלצת מסתורית, היריבות בין האחים, הבחור/הצלם המופנם הקריפי שברור שבהמשך יציל את הבתולה-כבר לא בתולה ועוד. שלא לדבר על ההתעקשות להראות לנו טלפונים נייחים נשרפים, אופנים, ושלל נשכחות מפעם.
שורה תחתונה אם נכנסים לאווירה של אימה, קצת זולה וקיטשית יש לפנינו סדרה שכיף לראות, המגובה במשחק טוב והמון קלישאות שעושות דווקא נעים בבטן ולא גלגול עיניים.
אז אומנם אלו לא סדרות חדשות אבל כמו ששתי סדרות הדרמה האלה הצליחו לחמוק ממני אני די בטוחה שאני לא היחידה שהצליחה לפספס את שתי הסדרות האלו כשהן יצאו וחבל. שתי סופ"ש האחרונים, אחרי מרתונים ארוכים, חשבתי שלא רק שנשים יודעות לכתוב ולביים הן גם יכולות לסחוב סדרה כגיבורות שאולי בחיים האמיתים עושות טעויות אבל בעבודה הן תותחיות.
Happy Valley- סדרת פשע בריטית שנכתבה ובויימה ע"י אישה שעונתה השניה שודרה השנה. קתרין, שוטרת בת 47 שבתה התאבדה, נאלצת לגדל את נכדה שהוא תוצר אונס של בתה המתה. כשהאב/אנס של הנכד יוצא מהכלא הוא מוצא עבודה אצל סוחר סמים מקומי ונכלא לחטיפה שמשתבשת וגובה חיים רבים.
המשיכה האמיתית לסדרה היא לא האם קתרין תתפוס את האנס ואת סוחר הסמים, אלא קתרין עצמה שהיא דמות מלאה סתירות. היא אישה חזקה, שלא נותנת לאף אחד לתת לה הוראות, שמגינה על החלשים, על חשבון האושר שלה. מצד שני היא עצובה כל הזמן, היא ממש לא "מלאכית" ומנהלת רומן עם בעלה לשעבר, שכבר נשוי מחדש. היא אמרה לבנה, שעוד חי, הלוואי שאתה היית מת ולא בתי. לא בדיוק חומר שממנו עשויה אם השנה.
היוצרת של הסדרה (סאלי ווינרט "סקוט וביילי") לא מנסה לבנות לנו גיבורה, וגם לא קורבן. קתרין היא אולי שוטרת, אבל היא נלחמת ברעים, בשיטות שהן גם, כוחניות וגם בדיבור וברוך. כלומר, היא לא גרסא נשית לאיזה בלש באיזו סדרה שכבר ראינו. הבעיה העיקרית היא שקתרין בוחרת כל פעם את הנקמה על פני האושר שלה ושל הסובבים אותה (בדומה קצת ל"לותר").
Top of the Lake – ג'יין צ'מפיון ("הפסנתר") ג'רארד ליפפ כתבו מותחן עם אלמנטים פילוספים ושמו במרכזו את אליזבת מוס ("מד מן") כבלשית חמומת מוח בניו זילנד והתוצאה היא שישה פרקים מרתקים. לא סתם הסדרה גרפה את פרס המבקרים ואליזבת מוס זכתה בפרס בחירת מבקרי הטלוויזיה בתור השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה.
רובין, בלשית בחופשה, חוזרת לעיירת מולדת כדי לטפל באמה הגוססת. כשטוי, בתו בת ה-12 ההריונית, של פושע שנמצא בראש הפירמידה נעלמת, כל העיירה מתחילה לחפש אותה ורובין נרתמת למשימה תחת פיקודו של סמל שמנסה להכניס אותה למיטה. במקביל היא מפתחת יחסים עם בנו של אותו פושע, שהיה האהבה הראשונה שלה לפני שעזבה.
רובין, כמו קתרין היא לא דמות של גיבורה. היא מנסה למצוא את טוי בכל מחיר, אבל בדרך פוגעת בכל מי שיקר לה. היא שותה יותר מדי, היא משתמשת במי שהיא יכולה על מנת למצוא מידע, היא קרה, היא שולחת מסרים סותרים. מעבר לזה היא אישה לא אימהית, לא נשית במיוחד במראה או באופי. לא קל לעכל דמות כזו. רובין היא כל מה שמפחיד באישה, אישה עקרה, אובססיבית לעבודה, תקועה בעבר שלה (עם סיבות מוצדקות…אם תצפו בסדרה תדעו למה). גם פה רובין מונעת ע"י נקמה והיא חייבת לבחור בין אהבה וקריירה לנקמה. עוד משחקים בסדרה: הולי האנטר ("הפסנתר"), פיטר מולאן ("בוי A"), ג'י רייאן ("היפה והחיה").
*לצערי העונה השנייה תצא רק שנה הבאה.
שתי הסדרות האלו פתחו לי אצלי קו מחשבה חדש, למה בעצם תמיד צריך לבחור? למה שאישה יכולה להיות אימא למופת, או בת זוג עם קבלות או אשת מקצוע מכובדת ואהובה ע"י הקולגות שלה? שתי הסדרות הללו מציגות נשים מדהימות, אם כי פגומות, שחייבות לבחור בין חובה ונקמה לבין אושר. האם המטאופרה היא שתמיד נבחר כנשים מה שצריך לפני האושר שלנו?
Dead of Summer- היוצרים של "עד עצם היום הזה" רצו ליצור מחווה מודרנית לסרטי האימה באייטיז שגדלו עליהם אבל התוצאה היא שונה ממה שדמיינו.
השנה היא 1989, שלושה ימים לפני פתיחת מחנה קיץ. מדריכים צעירים מתאספים להכין את המחנה לקראת החניכים יחד עם מנהלת המקום שפתחה מחדש את המחנה אחרי שנסגר לפני חמדש שנים בנסיבות מסתוריות. אנחנו מקבלים את אוסף הקלישאות המקובל, הבחורה שפעם הייתה מכוערת אבל עכשיו היא לוהטת, הבחורה החדשה עם עבר אפל, הצלם התמידי, הסטלן, האאוטסיידרית, הבחור העשיר והחתיך ועוד. בזמן שהמדריכים לומדים להכיר אחד את השני מחדש ומנסים להמציא את עצמם מחדש אנחנו מקבלים כל פרק את הפלאשבקים מהעבר של כל מדריך ואת הסיבה שהוא היה חייב לברוח למחנה.
עד כה סדרת התבגרות קלאסית. רק שבמקביל הגנן המפחיד נרצח, המדרכים רואים הזיות של אנשים מתים, פרק הפיילוט בכלל מתחיל בסיפור אימה על מקרה על טבעי שכלל רציחות לפני מאות שנים. בקיצור כצופים קיבלנו לסט של תופעות בלתי מוסברות, שכנראה יקבלו משמעות בהמשך אבל ביינתים מכינות אותנו לסדרה שכוללת הכול מהכול. שלא ישעמם.
היוצרים יודעים לייצר מתח טוב ואפילו שהדמויות "מוכרות" הן מפתיעות, יפות ומסקרנות. ממתי בסרט אייטיז הבחור הגיי מסתדר עם הבחור העשיר או עם הלטינית? זה תיקון של התקופה שלנו ואני רואה אותו ברוח טובה. כבר לא עושים סרטים או סדרות שיש בהם את פרדי קרוגר, הרוצח המכוער והמפחיד. הרוצחים החדשים הם מהממים לבושים היטב ("שקרניות קטנות ויפות") וחכמים. לרוצחים החדשים יש סמרטפון. אולי בגלל זה יש נסיוון לחזור לתקופה שהכול היה פשוט ומיסטי יותר. ההתרפקות הזאת שכוללת מצלמות וידאו, טלפונים נייחים ועוד שלל יציאות נוסטלגיות הם מעבר לזיכרון מתוק. הם אמירה של היוצרים, על הסדרות שיש היום, לא סתם הסדרה הקודמת שלהם היא באגדות ולא מתרחשת בזמן המודרני. יש להם סלידה ממה שקורה היום במקום מסוים.
שורה תחתונה: אימה למתבגרים ומבוגרים נוסטלגיים חמודה וידידותית למשתמש אבל לא יותר מזה.
