Billions- דרמה. סדרת הדרמה של שואוטיים צפויה לצאת רק בסוף ינואר אבל כרגיל הפרק הראשון יצא מוקדם בשביל לתת הייפ. דמיאן לואיס (ברודי מ"הומלנד") השחקן הבריטי המשובח שרק חיכינו שיחזור כבר לככב בסדרה חדשה ופול ג'יאמטי ("אהבה וחסד" ו"ספלנדור"), מלין אקרמן, מגי סיף ("ילדי האנרכיה") הם רק חלק מהצוות המוצלח שמככב בסדרה.

שואוטיים אוהבים סדרות על עולמות עם גבולות מפוקפקים, עם טיפוסים חלקלקים, ועשירים, שמדברים מהיר דוגמת "בית השקרים" והם גם טובים בזה. ג'ימאטי משחק  את אלכס רודס, תובעי כללי, ובן זונה בחיים האישים (קינקי כמובן) שהולך ראש בראש אחרי אחרי בובי אקסלרוד, מיליונר, טוב לב, שנחשד בעבירות מרמה בבורסה.

רציתם סדרה של גברים כמו של פעם, ונשים שגם משחקות כמו גברים? קיבלתם. אז אנחנו טיפה מתחילים עם קלישאות. תובע כללי שאוהב סקס מלוכלך, מיליונר שצמח מכלום, פסיכיאטרית שלא מעריכים אותה בבית והזכרתי את האישה שאחיה מת בפיגועי ה-11 בספטמבר?!?.

התחושה מהסדרה היא שכולם משקרים, הגברים והנשים, רק כי הן משחקות בעולם של גברים, בכלים של גברים ולכן אין להן ברירה. הסדרה מוגדרת כדרמה אבל אני הייתי מחדדת את ההגדרה לדרמה פסיכולוגית. משחק בין עכבר וחתול. משחקי שליטה בין שני גברים שיש לה את כל הכוח והכסף שהם יכולים לרצות ומה שנשאר להם זה המשחק. הריגוש שלעצבן אחד את השני ולהיות צעד אחד לפני האויב.

ג'אמטי עושה מה שהוא יודע הכי טוב, צורח ומתעצבן ובגדול. דמיאן לואיס גם הוא מראה לנו שהוא עדיין יודע להיות תחמן על. הפרק הראשון בעיקר היה הצבת החיליים על הלוח השחמט, ככה שאני בהחלט מעוניינת לראות מה יהיה קו העלילה הכללי של הדמויות והאם הם יצליחו לקחת את הדמויות, שכרגע הן מאד צפוית ויצליחו להפתיע אותי.

שורה תחתונה: טום וג'רי למבוגרים. שווה לעקוב אחרי.

And Then There Were None-דרמה מתח בריטית. מיני סדרה בת שלושה פרקים המבוססת על ספרה של אגתה כריסטי "עשרה כושים קטנים" משנת 1939. המיני סדרה מכילה צוות שחקנים מרשים ביותר הכולל את סם ניל, מירנדה ריצ'רדסון, צ'ארלס דאנס ("משחקי הכס"), בורן גורמן ("האיש במצודה הרמה"), איידן טרנר ("כמעט אנושיים") ועוד ממיטב השחקנים הבריטים. השם הגזעני כמובן שונה במהלך השנים וכעת הם נמצאים על "אי החיילים" במקום "אי הכושים".

בשנת 1939, עשרה אנשים, הזרים זה לזה, שאין כל מכנה משותף ביניהם, מגיעים על פי הזמנתו ובמימונו של אדם שאיש מהם אינו מכיר, מגיעים לאי בודד לסופ"ש. כל אחד, בתירוץ אחר, כולל המשרתים. בזמן הארוחה, נטולת המארח האלמוני, מושמע באולם תקליט מוקלט המאשים את עשרת הזרים, ברצח שעליו לא הועמדו לדין. כמובן שהם מחליטים לברוח מהאי, אך הסירה שלקחה אותם לאי נעלמה והם תקועים, כאשר אחד אחד הם מוצאים את מותם. מי הוא הרוצח?

הבריטים יודעים לקחת נוסחה מוכרת ומשומשת ולעשות אותה היטב, במיוחד שכל הפקה מינורית ככל שתהיה מגובה בצילום קולנועי, שחקנים מצוינים, ופסקול חד. הם לא ממציאים את הגלגל וגם לא מנסים לתת זווית חדשה לסיפור ישן, רק לתת לצופה שלוש שעות של מתח טוב.

שורה תחתונה: לחובבי סדרות מתח קלסיות, העיבוד מאד מוצלח, אם כי צפוי.

להמשיך לקרוא ←

Mozart in the Jungle- קומדיה. העונה השנייה של "מוצרט בג'ונגל" עולה בראשון לינואר 2016 לא במקריות. 10 פרקיה, בני החצי שעה, הם קלים לעיכול, סקסיים, אבל מתיימרים להיות מתוחכמים, והכי חשוב חושפים לנו עולם שרובנו כנראה יודעים עליו כלום, כשברקע קטעי מוזיקה מוכרים וכובשים.

הסדרה של AMAZON סדרה מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של בלייר טינדל, נגנית אבוב בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, שבו חשפה את אחורי הקלעים של עולם המוזיקה הקלסית. הניסיון של הסדרה באופן כללי הוא להציג את עולם המוזיקה הקלסית באופן סקסי, מלא תככים פוליטיים, סקס, סמים, צעירים מבולבלים המחפשים את עצמם, בקיצור כל בני 20+ במקום עבודה המנסים להוכיח את עצמם.

את הסדרה עצמה יצרו השחקן הקומי ג'ייסון שוורצמן ("משועמם") שכתב יחד עם רומן קופולה גם את ("רכבת לדארג'ילינג") והם התחברו עם אלכס טימברס ופול וויץ' הבמאי של ("רווק פלוס ילד" ו"פגוש את הופקרס"). הצוות המנצח הזה גם גייס לטובתו את גאל גרסיה ברנאל ("לא" ו"חינוך רע", מלקולם מקדואל (לנצח אלכס מ"התפוז המכני") ולולה קירק (אחות של ג'מינה, נו, ההיא מ"בנות"). בעונה השנייה הכותבים זנחו את הרעיון שהיילי היא הגיבורה, רשמית הבינו שרודריגו גונב את ההצגה בלי בושה בתור המנצח המשוגע אך הכובש ושניהם מובילים את הסדרה.

 כדי להיות בטוחים שנרגיש יוקרתיים ומושקעים הם הביאו שחקני חיזוק כמו: גרטשן מול ("אימפריית הפשע") ודרמוט מלרוני ("הדייט שלי לחתונה"). בשנים האחרונות מלהקים את מול רק לתפקידים של לוליטה מפתה ובוגדנית ואת מלרוני לדוש באג הכריזמטי. חבל שבמקום להשתמש בשני שחקנים עם יכולות מלהקים אותם שוב לתפקידים דומים.

אזהרה, *ספוילרים לעונה*, הצד החזק של הסדרה הוא הרבה הומור עצמי ושנינות, כל הדמויות מגוחכות אך נוגעות ללב. אף אחת לא מקבלת יחס מיוחד מהכותבים וכולם מקבלים עונש על התכונה שהכי מאפיינת אותם ושהם לא מתמודדים איתה במהלך העונה. יהירות (תומאס/ מאסטרו, משוחק ע"י מקדואל), תמימות (רודריגו/מאסטרו, משוחק ע"י ברנאל), חמדנות וחטא הגאווה (היילי, משוחקת עי" קירק).

תומאס, המנצח הקודם של התזמורת חושב שהוא כותב את יצירת המופת של המאה, עד שחברו אומר לו שהוא מעתיק מהגדולים ביותר. כשהוא מבין זאת הוא לוקח את רודריגו שלא מוצא את עצמו, אכול הגעגועים למקסיקו, ושעוד לא הצליח לגבש את התזמורת וביחד שני המאסטרו מפתחים ברומנס. תומאס ממשיך לבקש מאנשים שונים שינציחו את יצירת הפלא שלו עד שהוא מקבל את האמת הכואבת בפנים. אולי הוא לא ממש רוצה לסיים את היצירה, כי האחרונה, כי מסמלת את הדבר האחרון שהוא אי פעם יעשה, את הזקנה שנופלת עליו.

רודריגו, המנצח הנוכחי, בחזונו להפוך את התזמורת לטובה ביותר, ממשיך בחיים ללא תוצאות, שוכב עם מי שבא לו, מפטר עוזרת אישית בלי להבין שהיא הבת של אחד התורמים הכי חשובים של המקום, מביא מסיבה רועשת לדירה שלו ומוצא את עצמו ללא דירה ועוד. הכי חשוב, הוא מאוהב בהיילי אך במקום להגיד לה הוא עוקב אחריה, קורא לה בשעות מוזרות של הלילה ומתנהג כמו ילד בן 14 שעוד לא גידל איך מחזרים אחרי בנות.

גם כשהתזמורת נוסעת למקסיקו, הדבר שהוא חושק בו יותר מהכול זה להרשים את המנטור הותיק שלו, אך הוא אינו מופיע להופעה. רודריגו, שנמצא במקום נחשק, גבר בן 40, שמחוזר ע"י נשים, ותורמים ועדיין מרגיש כמו ילד קטן ואבוד שזקוק לאישור מהסביבה.

היילי לעומתו, דמות לא פחות בעייתית, היא נמצאת בקשר עם רקדן מתחיל ובמקום להגיד לו שנישקה את המאסטרו, היא שולחת לו מסרים כפולים. במקום לדבר עם מאסטרו על הרגשות שלה, היא מוצאת לו עוזר אישי חדש במקומה. היא מפלרטטת עם נגן מבוגר ומוערך שבא להופעה וברור שהוא שוכב עם כל נגנית מתחילה. בקיצור, מרגיש שהיא קצת לא לומדת. במיוחד כשהיא כל הזמן מקבלת ביקורות חיוביות מהסביבה שהיא כבר לא הפרי הבוסר שהיא הייתה בעונה הראשונה ושהיא משתפרת מחזרה לחזרה.

עלילות המשנה הם פחות חזקות באופן כללי. גלוריה, המנהלת של התזמורת מכירה את עצמה מחדש  ומתחברת שוב לתזמורת (ברנדט פיטרס היא שחקנית תיאטרון מוכרת עם רזומה של פרסי טוני מכובדת מאחוריה וקול סופרנו, כבר ראינו לאחרונה אותה ב"סמאש" בכמה קטעי שירה מרשימים) ככה שלראות אותה שוב "פתאום" ו"בטעות" נזכרת שפעם ידעה לשיר, זה לא ממש אמין.

או, סיפור אהבה הלסבי בין סינתיה לנינה, מרגיש מאד מיותר. כבר הדגישו בעונה הראשונה שסינתיה היא דמות מינית ששוכבת עם דמויות בעלות סמכות וזה מה שמרגש אותה יותר מאשר גיל, מגדר, וכדומה. אבל לפעמים מרגיש שלשם הגיוון הכותבים ימציאו קו עלילה, "גם אנחנו רוצים דמות לסבית", אשר לא בהכרח תורם לקידום העלילה או לפיתוח הדמות. קו העלילה היחיד, שמרגיש מודרני ורלוונטי  הוא התזמורת אשר נאבקת על זכויותיה נגד ההנהלה.

סה"כ העונה בתור סדרה אשר בנויה על קונספט מרתון, היא מהנה, משעשעת, ועשויה בצורה קסומה. כן, למרות התככים והאכזבות נדמה שהעולם הוא כמו פנטזיה רומנטית, חיוביות ואופטימית, בסופו של דבר. לכן, הצפייה בסדרה היא אקט כיפי גם כאשר הפרקים לא אחידים. האווירה המיוחדת, הקשר החזק בין חברי התזמורת, שגורם לך כצופה לרצות להיות חלק מהקליקה, המוזיקה הקלאסית והפלצנות שהיוצרים אוהבים לגחך עליה, הכול מתאחד לסדרה שנעים לראות. במיוחד ביום חורפי, תחת שמיכה.

שורה תחתונה:  סקס, תככים, מוזיקה קלסית ובדיחות סבא.