Vinyl
כש-HBO מוציאים סדרה חדשה כשחתומים עליה שמות ענק כמו מרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט") בתור הבמאי, מיק ג'אגר, כתסריטאי בחיזוק התסריטאים טרנס ווינטר ("הסופרנוס", "אימפריית הפשע") וריץ' כהן, בובי קאנוואל ("אימפריית הפשע") כשחקן ראשי, ורק כדי לקנח מביאים בתפקידים משניים שמות כמו: ריי רומנו, אוליביה ווילד, ג'ונו טמפל ועוד, אתם יודעים לפני שראיתם פריים אחד שמכינים אותכם לסדרה קשה וצריך להוציא את התותחים הגדולים.
הדרמה המתרחשת בניו יורק של שנות ה-70 מתמקדת בתעשיית המוזיקה הכוללים כמובן סקס, סמים, אלימות, הרבה מוזיקה ופוליטיקה פנימית. הפרק הראשון, הכפול, מספר את סיפורו של ריצ'י פינסטרה (קאנוואל) שהקים חברת מוזיקה מצליחה בשנות השישים, ומספר על דרכו ממפיק מושתן אל ההצלחה והעושר. כמובן שיש לו פה מלוכלך והוא לא פוחד לחלוק בוויס אובר הערות גזעניות עם הצופים. לצידו חבורה של אנשי עסקים מפוקפקים: שותפו, זאק יאנקוביץ' (רומנו), הדואג לענייני הכספים, סקיפ פונטיין שדאג שתקליטים שלא נקנו "ייעלמו" ועוד אנשים טובים כאלה. אנחנו עוקבים אחרי ריצ'י והעובדים שלו בעודם מנסים לחתום אחרי האמנים הכי חמים באותו תקופה כמו לד זפלין, דוני אוסמונד, ומוצאים את הלהקה הבאה הגדולה שדומה באופן חשוד ל"רולינג סטונז". גם הבן של מיק, לא בטעות משחק בסדרה את הזמר החדש הלוהט שריצ'י מחתים. נשמע מוכר?
המבקרים עפים על הסדרה וחושבים שהיא תהיה הסדרה החמה הבאה בטלוויזיה. אני רוצה לשאול אותכם שאלה, אחרי אין ספור סדרות בשנים האחרונות ש"מגלות" לנו את הסיפור האמתי מאחורי תעשיית המוזיקה/ סרטים/ סמים/ פשע מאורגן וכדומה, לא מרגיש לכם שכולם רצים על אותו סיפור מסגרת? אתם הולכים לפגוש איש משפחה, שלאט לאט כבר יהפוך לגבר בוגדני, מכור לסמים ואלכוהול, מכור לכוח, לכסף, לעבודה, רק לא לאישה ולילדים. אנחנו נכיר גבר שיתחיל בתור איש מוסרי, מינוס פלוס ובסוף הסדרה, יבגוד בכל החברים שלו, ימכור את כל הנכסים שלו, יפסיד את הכול, רק בשביל להבין מוסר השכל אמריקאי. אנחנו נפגוש סדרה שתדבר על מוזיקה, בצורה בוטה, שתזכיר לכם כל הזמן שזה אמור להיות סדרה על מוזיקה, כשזה הכול חוץ מזה.
עכשיו למה אני כל כך צינית, קשה לרגש אותנו הצופים האדישים בסיפור, חצי אוטוביוגרפי, אחרי שראינו, וקראנו הכול בעידן הנוכחי. אנחנו רוצים הכול מוגזם ומוקצן ואנחנו הולכים לקבל בסדרה הזו בדיוק את זה. רגשות מוקצנים, הרבה סקס, סמים, אלימות מילולית. לא נראה פה גילוי אהבה בין חברים או בין בעל ואישה כפי שאנחנו רגילים, הכול יהיה בהילוך אחד קדימה, כאילו נכנסו לסרט מהאמצע שלו או לסדרה כבר בפרק שבע. רק שאנחנו בפרק הראשון הכפול, החגיגי, אני עוד לא התאהבתי בשום דמות, וכדי להיות מכורה לסדרה, אני קודם צריכה להתחבר למרכיב מסוים בה. אז כנראה שפה אתם צריכים להתחבר, לתקופה, לשפה, לקצב המהיר, ואם זה מה שאתם מחפשים, לדעתי מאד תהנו.
אל תבינו אותי לא נכון, הדרמה, בת עשרה הפרקים, נראית כמו סדרה מושקעת, עמוסה בשחקנים טובים. לחובבי מוזיקה, היא בכל זאת, חוויה נוסטלגית, מלאת אזכורים, ללהקות, לשינוים הסטורים בעולם המוזיקה ובהיסטוריה. כל מי ששמע דיסק, או תקליט שוב ושוב וניסה לפצח מה סוד הקסם של אותו יצירה יוכל להתחבר אל חלקים מסוימים בסדרה. כמו כן, הצפייה בפרק הראשון הייתה קולחת, אם כי לא מאתגרת. זו סדרה שלא מחדשת שום דבר או מנסה להמציא את הגלגל. היא משחזרת תקופה ומנסה להחזיר אותה לשנות ה-70 עמוסות הסמים, אל הדילמות שהיו באותה תקופה, אל יחסי הכוחות בין לבנים לשחורים, בין רוק-לפאנק-לדיסקו, בין גברים לנשים ועוד. כל עוד אתם באים להתבדר בראש שקט, אתם מוזמנים, אם אתם באים להתפעל מההפקה החדשה של סקורסזה או אם אתם חובבים של בובי קאנוואל שהצליח להציל את העונה האחרונות של "האחות ג'קי", אל תצפו שהם יעיפו לכם הכובע.
שורה תחתונה: מיק ג'אגר מוציא ביוגרפיה מצולמת פיקטיבית "וויניק וויניק" על שנות השבעים בניו יורק עם האיכות של "כנופיות ניו יורק".