לאחרונה נגמרו מספר סדרות שאהבתי, מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הבא על סיומי סדרות ולמה הסוף הוא הכרחי.

הכול התחיל כשבחודשיים האחרונים הסתיימו מספר סדרות לתמיד כמו: "האישה הטובה", "באנשי", "ללא גבולות" "אוקוורד", "נאשוויל" ועוד. שלא נדבר על סתם עונות שסיימו את העונה במכה והשאירו אותי ריקה מבפנים כמו "בית הקלפים, עונה 4", "קשר דם, עונה 2" ועוד שניה "משחקי הכס" נגמרת. סדרות אלה, שונות בתכלית אחת מהשנייה כדי שתבינו שאני לא מפלה בין זבל לאיכות.

אז למה קשה לנו כל כך להפרד מסדרות, כשברור שהגיע זמנם למות, ולרוב כמה עונות כבר לפני? במקרה של סתם בינג' מרתוני קל, לא נורא אני יודעת שעוד חצי שנה עד תשעה חודשים יתמלא לי החלל עם עוד עונה, בינונית ככל שתהיה.

אז זו בדיוק הבעיה שאנחנו נופלים עליה-איתה. במקום להתאהב במודל הבריטי, של עונות קצרות של גג 2-3 אנחנו מתעקשים לראות סדרות אמריקאיות. שם המודל הוא לעקור לך את הנשמה עם כמה שיותר פרקים, עד שמה שאהבת בדמויות, הדילמות והבעיות שהיו מרכז הריגוש והסימפטיה שלך כצופה הם רק חזרה אחת גדולה ומתישה.

אז רשתות הפרימיום כבר עברו למודלים נחמדים יותר, של עונות קצרות (10-13 פרקים של שעה) במקום 22 פרקים של 43 דקות ואנחנו מקבלים עלילה מהודקת אבל עדיין מתעקשים לסחוט את המיץ באין ספור עונות וברימייקים במקום רעיונות מקוריים.

ואתם כבר יודעים את זה אבל במקום להראות להם את המחאה שלכם באי צפייה, כמו במחאת הקוטג', כמו אי היציאה לרחובות בשבת להפגנות, אנחו מעדיפים להתלונן, גם אני אחת מהן.