לא ברור מה Netflix חושבים לעצמם אבל השבוע יצאה קומדיה חדשה The Ranch בכיכובם של אשטון קוצ'ר ("שני גברים וחצי"), דני מסטרסון ("מופע שנות השבעים"), דברה ווינגר ("וונדר וומן"), סם אליוט ("ביג לבובסקי"). קולט בנט (ק'וצר) הוא שחקן פוטבול, בן 34, שחוזר הביתה לחווה של הוריו, מובטל, מרושש ואחרי שאכזב את כל המשפחה והחברים שלו. הפעם הוא נשבע שהוא בא בשביל להשאיר ולעזור, אף אחד לא מאמין לו.
למה בדיוק עדיין יש צורך בקומדיות שלוש מצלמות, עם צחוקים מודבקים ותפאורה שצועקת אולפן? למה יש עדיין צורך בבדיחות כל משפט שני, גברים מגודלים מאופרים עד כאב, נשים סקסיות חסרות שכל, אופי או יותר ממשפט אחד בפרק? אולי בגלל שאנשים עדיין צריכים סדרות שלא גורמות לנו לחשוב אפילו לשנייה. אולי בגלל שאנשים צריכים פורקן שלא דורש מהם לעקוב אחרי עלילה מפרק לפרק, והם יכולים לא לראות עשרה פרקים ועדיין להבין מי נגד מי, דקה אחרי תחילת הפרק. אולי בגלל ש"המפץ הגדול" היא עדיין הקומדיה הכי נצפית שיש בטלוויזיה גם אחרי אין ספור עונות חלשות.
מה שמאכזב הוא שנטפליקס הוציאה השנה כמה קומדיות אינדי, שונות, שמוכיחות שלא צריך פאנץ' ליין כל 30 שניות כדי לגרום לי לחייך, להתאהב בדמויות ולהרגיש טוב בסוף הפרק הקצר. מבחינתי לצפות בסדרה כזו, שמאייתת את מוסר השכל, שאין בה טיפה של עידון, זה ממש עונש.
שורה תחתונה: למעריצי "שני גברים וחצי", זה גם חלק מהכותבים של הסדרה, אולי בגלל זה הבדיחות נשמעות לכם מוכרות?