The Secret- מיני סדרה בריטית בבימויו של ניק מרפי ("הממלכה האחרונה") ובכיכובם של ג'יימס נסביט ("הנעדר", "רגליים קרות") וג'נביב אוריילי ("האישה המכובדת")אשר מבוססת על סיפור אמיתי. בשנת 1991 בעיירה קטנה באירלנד, רופא השיניים קולין האוול והמורה הייזל ביוקאנן ניהלו רומן סוער שבסופו של דבר גרם להם להרוג את בני זוגם. הם מצליחים לתכנן את הרצח המושלם מבלי שאף אחד יעלה עליהם, אבל נפרדים בדרך. הם מתחתנים מחדש והשנים עוברות אבל הסוד מבעבע בהם. הסדרה מגוללת את הימים שאחרי הרצח וכיצד לבסוף נתפסו.
קולין האוול הוא בכלל דמות מרתקת, אם הייתם נשים אני לא רוצה לספר לכם איזה מין רופא נשים הוא היה… אבל בכל מקרה לפני שתגיעו לסוף בוא נתחיל מההתחלה.
הסיפור שלפנינו הוא טרגדיה. מה שאני לומדת ממנו הוא שבאותה תקופה אם הייתם בנישואים לא מאושרים וכבר תפסו אותכם בוגדים, הכריחו אותם להשאר ביסטואציה כל כך קיצונית ואומללה שהיא דחפה שני אנשים נוצרים, שומרי חוק, עם משפחה, לחשוב להרוג את בניז וג. סדרות כאלה תמיד גורמות לי לחשוב. מה היה מביא אותי להרוג? במובן זה הסדרה עושה את תפקידה טובה, גורמת לצופה לחשוב, להבין את רוח התקופה ולהזדהות עם בוא נודה בזה שני רוצחים, שגם בגדו בבני זוגם, לא בדיוק אזרחים למופת.
שורה תחתונה:אומנם הסדרה נוטה למלודרמה אבל אם אתם חובבי סדרות פשע, התוצאה נחמדה וקצרה- רק 4 פרקים.
Lady Dynamite- קומדיה חדשה מבית היוצר של מיץ' הורוביץ ("משפחה בהפרעה") ופאם ברידיי ("סאות פארק") ובכיכובה של הסטנדפיסטית מריה במפורד המגלמת את עצמה. הסדרה בדומה ל-Maron של מארק מרון מראה כיצד קומיקאים הם מבוגרים לא אחראים הדואגים להרוס כל דבר בדרכם. כדי שלא נשכח על מי גדלנו אנחנו מקבלים תזכורת ללואי סי.קי, סיינפלד ועוד, שלוש דקות לתוך הפרק, רק שנדע שגם היוצרים שלנו יודעים שיש להם נעליים גדולות להכנס אליהם.
כנראה היוצרים ידעו שלשים אישה בתפקיד ראשי זה משימה לא פשוטה כי הם מגייסים לפיילוט לא מעט שחקנים מפורסמים לתפקידי אורח כל כך קטנים עד שאני חייבת לתהות מה הם היו חייבים להם?. למה בעצם כל כך קשה לנו עם הומור נשי? ולמה כששמים נשים בפרונט זה חייב להראות כל כך רע? קחו את הכי מוכרות, שרה סילברמן ואיימי שומר. אי אפשר להאשים אותן בהומור עדין, ההומור שלהן וולגרי, בפנים שלכם, אפילו אם הוא מנסה לחשוף הרבה צביעות במנגון ואם הם הן מנסות לשנות את השיטה בדרכן. לפעמים כשרואים את ההומור שלהן מתכווצים מבפנים כי הוא עדיין גברי ומתיילד בו זמנית. נדיר, שאני כאישה, רואה הומור שמבוצע על ידי אישה וחושבת זה מדויק ומצחיק.
לייצג נשים לא בוגרות על המסך, במיוחד קומיקאיות יכול להיות נפלא ויכול להיות אסון. לא אהיה צבועה, זה לא בגלל שלא כיף לי לראות שעושים צחוק נשים. לא כיף לי לראות שעושים צחוק מכולם. גם אצל מארק מרון, לכל הדמויות יש תפיסת עולם מעוותת, מוגזמת, כמעט כמו סרט מצויר. לא אכפת לך משום דמות, כי לשום דמות אין עומק. הערך המוסף שאני מקבלת בסוף כל פרק העמוס בכאוס הוא מין פאנץ' שכולם דפוקים כמוני בסוף. האם זה שווה כל פרק בשביל אותה המסקנה? לא בטוחה. במיוחד אחרי שהתרגלנו להומור יותר מתוחכם, עם מסר שגורם לך לחשוב הלאה.
Outcast- רוברט קירקמן ("המהלכים המתים") יוצר סדרה חדשה עבור סינימקס ("באנשי") המבוססת על קומיקס בשם זהה שכתב. קייל בחור מתבודד בעיירה קטנה, אשר אחותו למחצה היא היחידה שאיכפת לה אם הוא חי או מת, לוקחת אותו לסיבוב השלמת קניות בעיר שם הוא לומד שילד קטן וחולה נתון להתקפה של שדים. הוא מחליט להצטרף לכומר המקומי ולעזור לו. אנחנו לומדים שבצעירותו שגם אימו של קייל הייתה נתונה להתקפה מסתורית של שדים שהוא הצליח לעצורבטעות והוא רוצה תשובות איך. בקיצור יש לנו מין עיבוד למגרש השדים מודרני.
יחסית לסדרת אימה, הדמויות עשויות היטב, הקצב מהיר, והכול מתנהל כמו סרט איכותי החל מצילום מצויין ועד משחק טוב, חבל רק שראינו כבר את הסיפור הזה הרבה פעמים. האם יש לרוברט קירקמן שהביא לנו כמה מהרגעים היפים שעל המסך אמירה מעיינית על הנושא הכה שחוק הזה? נחייה ונראה.
לא במקרה אאוטקאסט ופריצ'ר יוצאים באותו שבוע…הדת שוב על הפרק?
Preacher- כבר הרבה זמן שחיכיתי לסדרה החדשה של AMC המבוססת על מה, על קומיקס והתוצאה מוצלחת הרבה יותר מכל הייפ שהעשה סביבה. אז קודם לכו תצפו. זהו בשביל מה אתם בכלל צריכים לקרוא אותי?
השחקן סת' רוגן ("הדייט שתקע אותי"), התסריטאי/ מפיק/ במאי אוון גולדברג ("ראיון סוף"), סאם קטלין ("שוברים שורות") יוצרים יחד עיבוד לקומקיס שכתבו סטיב דילון וג'ארת אניס Preacher שיצא לראשונה ב-1996.
פריצ'ר הוא סיפורו של ג'סי (דומיניק קופר "הסוכנת קרטר"), כומר מדוכא בעיירה קטנה ונידחת בשם אנוויל, בטקסס. הוא מרגיש שהוא מאכזב את הקהילה שלו, שהוא בזבוז של אוויר עומד להתפטר אלא שאז רוח מסתורית משתלטת עליו ומעניקה לו כוחות מיוחדים. ביינתים הוא גם מתחבב עם ערפד מקסים "(ג'וזף גיליגן בתפקיד קורע מצחוק ב"עברייני על" הבריטית).
אז למה לראות עוד סדרה על טבעית על רד נקס? כי מאז "דם אמיתי" לא היה תחליף רציני שמנסה גם להצחיק, גם לספק סצינות אקשן משובחות וגם לתת מנה של מחשבה על העולם. יש נטייה לסדרות מסוג זה להסתפק באמירות שטחיות, בעוד מפרק הפיילוט מורגש שכל דמות מוקפדת, יש לה אופי הזוי ונקודת זווית ייחודית משלה. אין לי ספק שכמו ש"דם אמיתי" הצליחה לדבר יפה על נושאים בוערים כמו גזענות, מיניות, מעמדות גם פה נזכה לטיפול דומה, רק במעטפת כיפית.
סיבה נוספת, הרבה סדרות קומיקס, נותנות לקחת את העלילה בלבד ואת האווירה ולנטוש את מאפיינ הקומיקס. זו בחירה אסתטית שלפעמים גורמת להגחכה. אם כבר יש לי עולם שבו יש כוחות על יאלה תפגיזו לי במעברים מטופשים, סאונד משובח מה שנקקרא\ תכניסו אותי לאווירה מעולם לא שלי. וכאן בדומה לסרט "השומרים" 2009, יש הקפדה להכניס אותנו לאווירה של קומיקס, שנדע לפי המוזיקה, העריכה, המעברים, וכן סצינות האקשן שאנחנו כבר לא משחקים לפי החוקים הרגילים והכול יכול לקרות.
שורה תחתונה: פרק פיילוט סוחף, קצבי וברור עלילתית. לא מובן מאליו. שווה צפייה.
Submission- אז זהו חיכיתי כבר תקופה שיעשו סדרה על נשים שמתעוררות מינית מאיזה ספר ארוטי. למה? כי יש עשרות ספרים כאלה, כי מאז "חמישים גוונים של אפור" הטלוויזיה מחפשת איזה סדרה שתדבר על מין, אורגזמות, אהבה, מנקודת מבט נשית וכי סקס תמיד מוכר.
אבל, ואתם יודעים שתמיד יש אבל, כשמדובר בדיבור על סקס, מיניות, רצונות, סטיות, המינון, הדיבור, הצילום צריך להיות נורא עדין כדי לא לצאת גסים, מביכים, או סתם כמו סרט פורנו. הרי המטרה בסה"כ אלה היא לדבר על מהפכה פמיניסטית, להראות שלנשים יש רצונות ומותר להן לדרוש אותן. לדבר על מין בצורה חופשית זה פחות מפחיד ממה שזה לפעמים מרגיש.
כשעל תחילת הסדרה אנחנו נופלים על סצינות מין סאדו מאזו שנראות כאילו יצאו מרומן זול, משם ישר עוברים לגיבורה שבעצם פינטזה את הכול בראש ובעצם לא מקבלת מספיק "תשומת לב" מבן זוגה ורבה איתו בצורה הכי קלישאתית שגורמת לך לתהות כצופה למה היא בכלל נמצאת איתו? הסצינה הבאה היא כשהיא הולכת לראיון עובדת בחנות קפה ותופסת את הבוס העתידי שלה שוכב עם אחד העובדות, בקיצור הבנו, אנחנו הולכים לראות הרבה סקס בסדרה בלי הסתרות, בלי טיפה של עידון, אבל היי, הסדרה הזו היא לגברים או לנשים?
לא באתי לראות "קליפורניקיישן" או "וידוייה הסודיים של זונת צמרת". אם היא לגברים, אז היא הפנטזיה של גברים איך נשים חושבות על סקס. אם היא מיועדת לנשים אז היא חוטאת לנושא. הנשים והגברים יפים והסצינות לוהטות אבל האם הטיפול בהתעוררות המינית שלה מעניינת? האם מעלים פה שאלות חשובות לגבי סקס ומין ב-2016, מה מותר ומה אסור לנשים, מול הגברים? כיצד אישה צריכה להתנהג בעולם המודרני? לא בטוחה.
In the Club- עונה שנייה יצאה לסדרה הבריטית המצוינת וזו הזדמנות נפלאה בשבילי לכתוב ולהמליץ למי שלא מכיר.
בעונה הראשונה עקבנו אחרי שש נשים, ובעלים מרקעים שונים, בגילאים שונים, שכולם מצפים והכירו במפגשי הכנה לקראת הלידה. הסדרה הציגה בצורה מעניינת ולא מיופיפת את הלבטים השונים שקשורים בזוגות העומדים להפוך להיות הורים.
פגשנו את ג'סמין ודב שהתחתנו בנישואין מאורגנים וכעת הם עומדים להיות הורים בפעם הראשונה ובכלל לא בטוחים אם הם רוצים להיות ביחד. רואנה בת החמישים נכנסת להריון מבן הזוג הסטודנט הצעיר ממנה בשנים רבות וצריכה להתמודד לא רק פערי הגילאים, הילדים מהנישואים הקומדים שכועסים עליה אלא גם עם הריון בגיל מבוגר. קים ובת זוגתה נכנסות להריון עם ניל, חבר טוב של קים, מבלי לקחת בחשבון שניל וקים חולקים יותר מתינוק יחד. ויקי האחות בבית החולים שמעבירה את הקורס שכל הנשים הנ"ל הולכות אליו, נכנסת להריון מעמית לעבודה שבכלל מסתיר את היחסים בינם. דיאן, אימא לשלושה, המגלה שהיא בהריון עם תאומים בעוד בעלה שודד בנק כדי לשלם חשבונות.
העונה הראשונה לא פחדה לקחת הרבה קלישאות הקשורות להריון, זוגיות, זוגות מעורבים ולטפל בהם בלי כפפות, בלי פחד, בחריפות, ובו זמנית בעדינות. זו סדרה שכולה חוגגת את הנשיות ואת הנשים אבל לא מפחדת להראות את הכישלונות, החרדות, והצדדים הפחות יפים שלנו. זו סדרה שיכולה לדבר לזוגות שהם כבר הורים, או רוצים להיות הורים, ובאופן מפתיע גם לאנשים שאין לה זיקה מיוחדת לנושא. היא כתובה טובה, היא נוגעת ללב, היא מסתמכת אך ורק על משחק טוב ותסריט חזק, אין פה שום הפתעות או מחוות גדולות.
אז עכשיו התחילה העונה השנייה וזו הזדמנות טובה לראות את כל הפרקים. כיאה סדרות בריטיות שתי העונות יחד סה"כ 8 פרקים. עם קתרין פרקינסון ("צוות איי טי"), הרמיוני נוריס ("רגלים קרות"), ג'יל האלפני ("בבילון").
The Girlfriend Experience -ריילי קיאו, הנכדה של אלביס פרסלי פורצת בסדרה חדשה "מאהבת בתשלום מראש" שמבוססת על סרטו של סטיבן סודרברג החולק שם זהה. הסדרה שייכת לערוץ STARZ המשדרת תכנים נועזים כמו "זרה", "מפרשים שחורים" ו"השדים של דה וינצ'י". כל העונה הראשונה יצאה במכה והיא זמינה לצפייה.
במרכז הסדרה מתמחה במשרד עו"ד שמחליטה לעבוד כנערת ליוויי. העולם של הנערות מוצג כעולם אפור, איטי, מלא בכסף ומותרות אבל בלי טיפה של אושר ועם הרבה חוסר נוחות. אנחנו מתלווים לנשים בעודן יוצאות "לדייטים" ולומדים איך העולם הזה מתנהל ומה הלבטים העוברים עליהן. הכרוניקה ידועה מראש ההתרסקות של הבחורה. כמו ב-Flesh and Bone ברור לנו שכל שהיא תכנס יותר לעולם הזנות כך היא תיחשף לצדדים אפלים, תעשה דברים שהיא לא תאהב, תחצה קווים מוסרים, ותצטרך לעשות בחירות קשות.
שורה תחתונה: בתור סדרה שמתעסקת בסקס, היא לא סקסית אלא אפלה, התוצאה היא סדרה קשה לצפייה, בלי הנחות לצופה, שנותנת פתח מעניין לעולם עם הרבה גוונים ודילמות בתוכו.
Hunters – סדרת מד"ב חדשה המזכירה כמו תמיד את הנוסע השמיני. מהיוצרים של "המהלכים המתים" ו" 12 הקופים" יצאה תערובת חייזרית חדשה עוקב אחרי ארגון ממשלתי שמטרתו לתפוס טרוריסטים חייזרים. כל הסיפור הפומפוזי מבוסס על ספר מד"ב מפורסם בשם Alien Hunter. פלין, מצטרף לארגון לאחר שאשתו נחטפת והוא מגלה שחייזרים בכלל קיימים.
שורה תחתונה: הסדרה לא חוסכת בדם, אקשן, חלקי חייזרים פזורים לכל עבר והרבה קלישאות אבל לא ממש מנסה להשקיע בפיתוח דמויות מעניינות אלא נותנת לעלילה ולעולם השונה לעשות את שלו. לחובבי הז'אנר בלבד.
מה שלומכם? נעלמתי קצת אבל לחיים האמתיים אבל הנה אני שמחה להשלים לכם כמה סדרות שבטח לא הספקתם לראות:
Containment-דרמה. ג'ולי פלק התחילה בתור העוזרת של ווס קרייבן כשעבדו יחד על "צעקה" ב-1996. בזכותה חברותה עם קווין ויליאמסון הם נהיו יחד אימפריה כששינו את פני הטלוויזיה עם סדרות נוער כמו "דוסון קריק", "יומני הערפד", "המקוריים" ועוד. כעת היא יוצאת לדרכה לבד מזה שנים רבות עם סדרה חדשה הממשיכה את הקו שהתחילו. סדרות הפונות לנוער או אנשים צעירים, על גבול האימה, עם מרכיבי טלנובלה, ברקע תמיד מוזיקה עדכנית וקליטה, אנשים יפים, וערבוב מוחלט של כל המיתולוגיה מכל התרבויות.
אז מזמן לא ראינו אפוקליפסה על מסכינו (זומבים, ערפדים, וירוסים) ככה של תתפלאו שהסדרה מתחילה כשעל העיר אטלנטה עברה אפוקליפסה שנגרמה מווירוס ( מי אמר "12 הקופים") וקבוצה של שוטרים מנסה לעשות סדר בעיר העמוסה באנשים היסטריים ומבולבלים. במרדף אחרי מי שהשוטרים חושבים שהוא האשם בווירוס, לנציבת המשטרה אין ברירה אלא לחלק את העיר לשניים, הבריאים וכמי שנדבק בווירוס. בתוך כל הכאוס הזה אנחנו עוקבים אחרי אוסף של דמויות משני צידי "החומה" שכמובן לא נמנעו מהכנסת דמויות פוליטיות, מכל גווני הקשת לתוך הדיון, על מנת לעשות את הסדרה מעניינת.
-> שורה תחתונה: הבעיה שבסדרות מסוג זה שיש קאסט ענק, ואין דמות או שתיים להתאהב בה, כצופה אתה עף בין אוסף של סיפורים, חלק יותר מעניינים, חלק פחות, כשעלילה עמוסה פתוס כינורים ודם מזויף. אומנם היוצרים התייעצו עם מומחים אמתיים ויש מאפיינים רבים המוסיפים לראליזם של הסדרה אם אי תהיה התפרצות של וירוס ומה יהיו נהלים בנושא, אבל האמת? הסדרה עצמה דיי שגרתית וסתמית.
Animal Kingdom-דרמה. ב-2010 יצא סרט אוסטרלי מבריק לקולנוע (מועמד לאוסקר ועוד 55 פרסים) שגילה לאמריקאים את בן מנדלסון האדיר ("קשר דם"), ג'ואל אדגרטון ("לוחם","המתנה") ועוד אוסף שחקנים מצוין. הסרט היה דרמה משפחתית אלימה קשה לצפייה. האוסטרלים לא עשו הנחות לצופה והתוצאה הייתה מטלטלת.
כעת ערוץ BRAVO שכבר הוכיח שהוא אוהב לייצר דרמות משפחה גבריות, אלימות, מתוחות ומענייניות ("Kingdom") מגייס לשורותיו את ג'ונתן ליסקו ("סאות'לנד") לכתוב את הסדרה ואת אלן ברקין ("ים של אהבה"), סקוט ספידמן ("מלחמת האופל: התעוררות", שון האטוסי ("פקד מושחת") לככב.
קליפורניה השמשית, קודי, בן ה-17, נאלץ לעבור לגו עם סבתא שלו ומשפחתה אחרי שאימא שלו מתה ממנת יתר של הרואין. רק שסבתא שלו היא לא קשישה טיפוסית אלא מפקחת על עלסק לא חוקי יחד עם בניה,קרייג, דארן, באז ופופ והשב מכלא במפתיע. אנחנו נקלעים למשפחה הלא מתפקדת ולומדים את חוקיה יחד עם קודי הצריך להחליט האם בא לו להצטרף אליה או לברוח.
-> שורה תחתונה: האווירה של הסדרה היא אומנם גברית לחלוטין אבל התחושה שבכל רגע הולך לקרות אירוע בלתי צפוי ולא לטובה מה גורם לי בהחלט לרצות להמשיך לראות את הסדרה ולראות לאן היא תלך.
The Five- דרמת מתח. סופר המתח הרלן רובן ("הנעלמים", "אל תגלה") שכבר כמה מספרי הרבי המכר שלו עובדו לסרטים עובר לשלב הבא וכתב בעצמו את סדרת המתח הבריטית החדשה "The Five". חמישה ילדים קטנים ביער, אחד מהם לא יוצא. עשרים שנה אחרי, ארבעה מהילדים גדלו להיות מבוגרים מצליחים: עו"ד, רופא, שוטר, עובדת סוציאלית והאשמה אוכלת אותם. פתאום ה-DNA של הילד הנעלם, ג'יסי, מופיע בזירת הרצח של זונה. האם הוא לקוח? רוצח? ואיך הוא בחיים בכלל?
כמו כל טקסט שמבוסס על הרלן קובן, העלילה חשובה, הטוויסטים שבאים כל רגע ופחות הרגש. לא תבכו, לא תתרגשו, אבל אם בא לכם סדרת מתח כזו שבנויה נטו על לשחק לכם על הלב. אני אישית תמיד אוהבת לא לערבב מתודות. מי ששר שישיר ומי שכותב שיכתוב.
-> שורה תחתונה: לא מחדש אבל מכוון לקהל המכור להרלן קובן.
Time Traveling Bong- מיני סדרה חדשה סטלנית ומטופשת להחריד המזכירה קומדיות אייטיז ובמרכזה שני בני דודים החוזרים בזמן באמצעות בונג. בפרק הראשון למשל הם חוזרים אחורה בזמן לתקופה ציד המכשפות במאה ה-15. הבחורה כמובן נחשבת למכשפה בגלל הפלאפון שברשותה ועוברת עינוים בעוד הבן דודה שלה, שם הבונג לתיקון והלך לשתות ולחגוג, בכל זאת הוא גבר לבן.
-> שורה תחתונה: הסדרה משלבת הומור עדכני עם הרבה רפרנסים לכל הסדרות והסרטים שגדלנו עלינו אבל השטיק נמאס דיי מהר. זה ממש לא הסרטים של מל ברוקס, או שאני כבר לא בת 10. בכל מקרה, זה קליל, זה מצחיק, הפרקים קצרים ואין צורך לעקוב מפרק לפרק וזה כמובן התחיל כמערכונים של Collegehumor. לחובבי Broad City
Game of Silence- סדרת משפט חדשה המבוססת על סדרת טורקית, שגם היא מבוססת על סיפור מהחיים.
בסדרה ארבעה חברי ילדות צעירים ובחורה אחת נקלעים לתאונת דרכים קטלנית המכניסה את הגברים לתשע חודשים לעבריינים צעירים. בכלא הם מסתבכים בפרשיה שעשרים שנה אחרי מאחדת אותם שוב. ג'קסון, עשרים שנה אחרי עבר לעיר חדשה לשכוח את עברו והוא עו"ד מצליח עד ששני חבריו, גיל וטוני, מבקשים את עזרתו להוציא את בוטס, חברם הנוסף מהכלא.
הסדרה היא מבית היוצר של דיווד האדג'ינס ("אורות ליל שישי") ומזכירה באופיה את הסרט הנפלא "סליפרס" בכיכובו של בראד פיט עם עלילה מאד דומה. הסדרה שומרת על מינון נכון בין דרמת בית משפט, אקשן, פלאשבקים, מתח וקצת קיטש ומזכירה יותר סרט מאשר סדרה נוכחית. אולי בגלל מאפיינים נוסטלגיים אלה הסדרה עשתה לי חשק לצפות בה עוד. כמו כן, כמעט כל השחקנים לא מאד מוכרים, מה שאומר שלא נמאס לך כצופה מהשטיקים שלהם. וכמובן כמו כל סדרה של NBC מובטח לכם הצופים צפייה קלילה בסופו של דבר.
שורה תחתונה: הייתי נותנת לזה צ'אנס לחובבי דרמות בית משפט עם הרבה טוויסטים.
The Detour- הקומיקאי ג'יסון ג'ונס שעבד עם סמנתה בי ב-The Daily Show יצר יחד איתה "קומדיה" חדשה בכיכובו.
בסדרה הוא משחק אבא מודרני הלוקח את אשתו, נטלי זי ("צדק פרטי", ושני ילדיו הצעירים לחופשה, כשהם נוהגים ברחבי ארה"ב במכונית ונקלעים לצרות ופוגשים את האנשים בדרך. אני שמה את קומדיה במרכאות, כי לא ממש צחקתי במהלך הצפייה בפרק הראשון, אלא יותר הייתי בטווח רגשות של נבוכה, מבולבלת ומסוקרנת לדעת לאן הסדרה תלך. שוב אנחנו מגיעים לשלב הכבר לא ממש חדש בו קומדיות הן לא ממש קומדיות אלא קומדיות, דרמות, טרגדיות והכול בין לבין. לואי סי. קי אולי הוא הדוגמא הטובה ביותר לסדרות מסוג זה אבל מאז רבים אחריו מנסים לחקות הומור שכזה, הומור שמנסה לתת ערך מוסף על החיים המוזרים האלה שלנו ולא רק להעיף בדיחה למסך.
כל בכל סדרה מסוג זה יש מספר קלישאות שאי אפשר להתחמק מהם. האמינות של האירועים לא גבוהה, לא ברור לך מה מחזיק את הבעל והאישה, נייט ורובין יחד, האמריקאים שנתקלים בהם בדרך הם תמיד היליבילז, וכמובן איך אפשר לא יקרה איזה אסון למכונית?
הומור משפחתי הוא הומור לנישה מאד סגורה. כשאתה בצבא, לא מעניין אף אחד חוץ מאד חיילים כמוך דיבורי צבא, כשאתה סטודנט, אף אחד לא רוצה לשמוע את בלולי המוח שלך על מרצים מלבד מי שתקוע איתך בכיתה והבנתם את הפואנטה. ההומור הזה פונה להורים בקבוצת גיל מאד מסוימת ואותם זה כנראה מאד יצחיק.
לא ברור מה Netflix חושבים לעצמם אבל השבוע יצאה קומדיה חדשה The Ranch בכיכובם של אשטון קוצ'ר ("שני גברים וחצי"), דני מסטרסון ("מופע שנות השבעים"), דברה ווינגר ("וונדר וומן"), סם אליוט ("ביג לבובסקי"). קולט בנט (ק'וצר) הוא שחקן פוטבול, בן 34, שחוזר הביתה לחווה של הוריו, מובטל, מרושש ואחרי שאכזב את כל המשפחה והחברים שלו. הפעם הוא נשבע שהוא בא בשביל להשאיר ולעזור, אף אחד לא מאמין לו.
למה בדיוק עדיין יש צורך בקומדיות שלוש מצלמות, עם צחוקים מודבקים ותפאורה שצועקת אולפן? למה יש עדיין צורך בבדיחות כל משפט שני, גברים מגודלים מאופרים עד כאב, נשים סקסיות חסרות שכל, אופי או יותר ממשפט אחד בפרק? אולי בגלל שאנשים עדיין צריכים סדרות שלא גורמות לנו לחשוב אפילו לשנייה. אולי בגלל שאנשים צריכים פורקן שלא דורש מהם לעקוב אחרי עלילה מפרק לפרק, והם יכולים לא לראות עשרה פרקים ועדיין להבין מי נגד מי, דקה אחרי תחילת הפרק. אולי בגלל ש"המפץ הגדול" היא עדיין הקומדיה הכי נצפית שיש בטלוויזיה גם אחרי אין ספור עונות חלשות.
מה שמאכזב הוא שנטפליקס הוציאה השנה כמה קומדיות אינדי, שונות, שמוכיחות שלא צריך פאנץ' ליין כל 30 שניות כדי לגרום לי לחייך, להתאהב בדמויות ולהרגיש טוב בסוף הפרק הקצר. מבחינתי לצפות בסדרה כזו, שמאייתת את מוסר השכל, שאין בה טיפה של עידון, זה ממש עונש.
שורה תחתונה: למעריצי "שני גברים וחצי", זה גם חלק מהכותבים של הסדרה, אולי בגלל זה הבדיחות נשמעות לכם מוכרות?
