Superstore- ב-2006 יצא סרט בריטי, חצוף, ציני ומקסים בשם "קאשבק" על בחור ביישן שנפרד מחברה שלו ומתחיל לעבור בסופרמרקט בלילות, וכדי להתמודד עם המשמרות הקטלניות הוא מדמיין את כולם עירומים.10 שנים אחרי ולדעתי לא במקרה מגיעה אלינו קומדיה אמריקאית חדשה על צוות העובדים של חנות כולבו ענקית שהם כמו משפחה ענקית. מינוס העירום, בכל זאת אמריקאי.

הסדרה מתחילה כאשר הבחור החדש והחמוד (בן פלדמן "מד מן") מתחיל בטעות עם הממונה עליו ("אמריקה פררה, הזכורה בעיקר מ"בטי המכוערת" שחוזרת לקומדיות אחרי כמה סרטי אינדי והופעות אורח ב"אישה הטובה"). יוצר הסדרה כתב בעבר ב"משרד" והוא מתמחה בכתיבת צוות הווי חברה, והסדרה אשר נעה על הגבול מתוק-מצחיק-מביך, ומתרכזת בדמויות החמודות-אקסצנטריות שלה וביום יום של החנות. בין הדמויות נמצא בחור בגלגלים, עובדת בהריון מתקדם, בוס מביך וקתולי אדוק ועוד.

כל הוויב של הסדרה מרגיש כמו ריפ אוף של סדרות בריטיות מרובות שאין להם תקציב ולכן לרוב מצולמות במעט לוקיישנים, עם מעט שחקנים ומבוססות על בדיחות גזעניות, דמויות שמביכות אותך, וסיטואציות שכצופה לא ברור אם אתה אמור לצחוק או לבכות. דוגמאות נפלאות לכך חוץ מ"מהמשרד" הבריטית הם: The Smoking Room, The IT Crowd, Extras, FM.  אז מצד אחד, מעריכה את המאמץ שלהם לאתגר את הצופים ולא לתת להם עוד סיטקום שמאכיל אותך בכפית בסגנון "המפץ הגדול". מצד שני, אני לא ממש צוחקת, או מחייכת. 

הכימיה בין השחקנים הראשים מוצלחת, והדמויות המשניות אומנם קלישאות אבל חמודות. יש תחושה שברגע שהסדרה תגדל ותמצא את הקצב שלה היא תתחיל להתפרע ולהרשות לעצמה לצאת מהקופסא ואז התוצאה תהיה כיפית, השאלה האמיתית האם הרייטינג יתן לה בכלל להגיע לשם?

נראה לי  שקהל היעד של הסדרה הוא כל מי שאי פעם עבד במשרה בלי עתיד, כשהמשענת העיקרית בעבודה היא החברים. כל אחד יכול להזדהות עם הקשר הזה בעבודה שלא יכול להשתוות לשום דבר ומצד שני גם הקטנוניות על הדברים הקטנים והתעקשות על שטויות בשם מה בדיוק? כי ככה. לא לצאת פרייאר? הישראלים שונאים לצאת פרייארים.

שורה התחתונה: קומדיה אינטליגנטית שמדיפה חמידות אבל לא מחדשת.

להמשיך לקרוא ←

Making a Murderer-  הבשורה אולי לא חדשה אבל בהחלט משמחת. סדרות תיעודיות הם כבר לא תוצרים ארוכים, מעיקים ואיטים אלא סדרות מתח, מרתקות, עשויות היטב והבונוס- "המציאות עולה על כל דמיון" . סדרה תיעודית בת עשרה פרקים של NETFLIX המתארת כיצד אדם, עבריין צעצוע, נכנס לכלא על פשע שלא ביצע למשך 18 שנה וחייו לאחר השחרור אינם קלים, הוא מחליט לתבוע את כל האשמים בהפללתו, והם מחליטים להאשים אותו ברצח של אישה צעירה. האם גם בפעם השנייה הוא חף מפשע? 

שנה שעברה יצאה הסדרה התיעודית המצוינת The Jinx: The Life and Deaths of Robert Durst, שבהפוך מסדרה זו, מתארה בצורה דרמתית וסוחפת סיפור פשע על מיליונר שלאורך השנים גופות צצות לידו אך מעולם לא נתפס. ייחודה של הסדרה, שאם לא ראיתם, מיד לכו לראות, היא הפיכת ז'אנר הדוקו, לנגיש. חוץ מסטודנטים לקולנוע, או חובבי הז'אנר, נדיר שמתנדבים לראות סרט תיעודי, ולרוב אם כבר רואים אחד כזה, זה כי הוא זכה בפרסים, או קיבל המלצה חמה מחברים. בקיצור, חיה נדירה.

הג'ינקס הוא לא הדוקו- דרמה הראשון שעושה מניפולציות על הצופה, ומציג את החומר הסיפורי כמותחן עם קליף האנגרז בכל פרק, אבל הוא בהחלט קיבל באזז משמעותי, וסקרנות מאנשים שלרוב לא היו בכלל מתקרבים לתיעודי. השנה מגיע סיפורו של סטיבן אייברי (Making a Murderer) שאומנם אינו דומה מבחינת הסיפור לג'ינקס, אבל מבחינתי זה עוד ניסיון לקחת את הצופים שאוהבים לראות סדרות פשע עם תסריט ולגרום להם להתאהב בעולם המופלא שנקרא תיעודי.  

ואכן, התוצאה שווה צפייה. את הסיפור כבר הכרתי מפודקאסט, ועדיין לרגע לא השתעממתי. לראות את סיפורו של אייברי הזכיר לי את  הסיפור "המשפט" של קפקא. רק שבמקרה שלו, הסיפור נע צעד אחד קדימה וככל שהעדויות מצטברות, הצופה פחות יודע למי להאמין ומה להרגיש. פרק אחד אני בטוחה שהוא קורבן, פרק אחד רוצח בדם קר. פרק אחד, גאון מטורף, פרק אחר טיפש. קשת הרגשות שעוברת כצופה בבטן היא מרשימה ונעה בין סקרנות, כעס, תיאוריות קונספירציה, לבלבול.  הדבר הבטוח היחיד הוא, איזה חוסר צדק נעשה בכל הסיטואציה. לאישה שנרצחה ולאישה שנאנסה, למשפחות, וכל מי שהיה מעורב והיה סוג של בורג במערכת המקולקלת הזו.

כיוון שיוצרי הסרט עקבו אחרי המשפט של סטיבן במשך שנים רבות, הם קיבלו גישה, לא רק למשפט עצמו, אלא עקבו אחרי עו"ד שלו ומה היו המהלכים המחשבתיים שלהם במשפט, אחרי המשפחה שלו, ההשלכות של המאסרים על חייהם, קלטות של שיחות הווידוי עם הבלשים, קטעים מהמדיה ועוד. כל כאלה יחד יוצרים פסיפס מעניין לתוך תהליך שלרוב איננו נחשפים אליו בצורה כה עמוקה. במיוחד כשמתחילים להבין את עומק השחיתות שכל מערכת המשטרה והמשפט במחוז של סטיבן היו נתונים בעת המעצרים.

כמובן שאת כל "החידה" הזו בולעים עם גלולה מרה. המחשבה שיש משפחה של האישה שנרצחה שרוצים צדק וגם להם מגיע סגירת מעגל, ומצד שני כל המעורבים בתהליך ששיקרו להם או שנאלצו לשקר, והעוול הביזארי ביותר, מאסרו של אייברי למשך 18 שנה על רצח שלא ביצע שהפך אדם אולי לרוצח, אך מה שבטוח לאדם אחר לחלוטין בעקבותיו מאסרו. כל מילה נוספת מיותרת, אתם צריכים לראות את הסדרה בשביל להבין, שהאמת רצופה בפיתולים, שלא היו מביישים את "הבורר" ושההתנהגות התמוהה של המעורבים בטרגדיה יותר מעניינת מכל סדרה כתובה.

שורה תחתונה: מומלץ ביותר. מותח ומפתיע.

Shades of Blue- בוז לכחולי המדים, שוב? לפני 14 שנה יצאה סדרה אלימה שהראתה לנו יחידת משטרה כפי שלא נראתה לפני, מושחתת אבל טובה לקהילה, סוג של רובין הוד מודרניים. כמובן שאני מדברת על The Shield, ה"המגן" של שון ריאן. הסדרה זו, שכיום נראית מיושנת מעט, בכל זאת עברו לא מעט שנים, הביאה למסך לבטים מעניינים על גבולות של ייאוש, מוסר וכמה מתצוגות המשחק המעולות  של אותו עשור.

ג'ניפר לופז, הדיווה, הזמרת והאימפריה, החליטה שהיא רוצה לחזור לשחק, ומחליטה לשוב לתפקיד הכי טובה בקריירה שלה ("עיני מלאך" 2001) שם שיחקה שוטרת. בכל מקרה, ללופז יש תדמית שהיא צריכה לשמר, לכן בחרה לה סדרה שיהיו לה את כל המרכיבים של אותה התדמית: דמות סקסית לוהטת, אבל אימא, קשוחה אבל עם לב, חברה טובה עם ערכים, אבל יודעת לעבור על החוקים כשצריך. קיצור הפנטזיה המושלמת לא?

בסדרה החדשה Shades of Blue מככבים צוות שחקנים שלא היה מבייש סרט אקשן מן השורה: ג'ניפר לופז, כאמור, ריי ליוטה ("כסף טהור"), דראה די מטאו ("הסופרנוס") ווורן קול ("המעקב").

לופז מככבת כהארלי, אימא חד הורית שהיא בלשית מושחתת הנמצא ביחידה של מאט (ליוטה) עד שהיא נתפסת על חם ומתבקשת לבגוד בחבריה ובמנטור שלה או ללכת לכלא.

אוקי, אז העלילה היא בול העלילה של "המגן" רק במקום פרצופו השרמנטי וגופו הגדול של מאקי, מחליפה אותו לופז הלוהטת שנראית יותר כמו אשת עסקים מאשר בלשית מהשכונה. במקום שהחבורה תתעסק עם הארמנים מעל הראש, יש להם אויב גזעני אחר. הטוויסט היחיד הוא שהיא צריכה להלשין עליהם וכנראה במשך העונה נצטרך לראות איפה הנאמנות שלה נמצאת.

ואיך שכחתי  את הקלישאה הגדולה ביותר: היא נמשכת למפעיל (עם סקס אפיל של הטרמינייטור) שלה, למרות שהוא מבקש ממנה לעבוד נגד החברים והבוס שלה. אבל עדיין חייבים סיפור אהבה אסור לא? אם כבר מדברים על ליהוקים תמוהים, יכול להיות שזו רק אני, אבל אבל כשאני רואה את דראה דה מתאו אני יודעת שאי אפשר לבטוח בה. אותו דבר לגביי ריי ליוטה. הם מרגישים לי כמו דמויות בוגדניות. או שהכתיבה שלהם לא טובה, או שהיו צריכים לבחור שחקנים שאין לי ולצופים עבר משוחד איתם, אבל זו התחושה.

שורה תחתונה: סדרת פשע עם צוות שחקנים טוב ועלילה בנאלית, יש לזה פוטנציאל, תלוי לאן ילכו איתו.

מה אתם חושבים? אני מרגישה משוחדת מראש. 

להמשיך לקרוא ←

Bordertown- ההומור החדש של 2016 זה לצחוק על מיעוטים, אבל בפרונט. Mark Hentemann מהכותבים והמפיקים של "איש משפחה" קיבל סוף סוף את ההזדמנות לנהל סאטירה מצוירת משלו. הסדרה מספרת על על שתי משפחות שכנות שגרות בעיירה "בורדטאון" במדבר, על גבול מקסיקו- ארה"ב. אחת המשפחות היא מקסיקנית והשנייה רד- נקס והם כמובן אויבים מושבעים עד שאב המשפחה, שוטר גבולות, מגלה שבתו התארסה לבנו של השכן וכעת למען משפחתו הוא צריך ללמוד להסתדר עם אויבו.

ההומור עדין תקוע בבדיחות, הם- אנחנו, עם כמה הבלחות חמודות על המשטר בארה"ב וכמה יציאות תקינות פוליטית שהיו חביבות. סה"כ לא צחקתי בקול רם יותר מדי וזה הפיילוט. הפרק הראשון היה עמוס בקלישאות וצפוי. ראיתי את הפרק הראשון בלי לדעת עליו כלום וחמש דקות לתוך הפרק אני חושבת, זה היוצרים של "איש משפחה"? זה הרי לא היוצר של, זה אחד הכותבים שהיה בסדרה. זה לא סימן טוב בעיני כשההומור והגרפיקה ישר מסגירים את העבודה האחרונה שלך.

שורה תחתונה:  "איש משפחה" רק במקום פיטר יש שוטר ובמקום ג'ו יש מקסיקני. בכל זאת 2016, התקדמנו למיעוטים. לצחוק על מיעוטים.

Angel from Hell- קומדיה חדשה בכיכובה של ג'ין לינץ', שאחרי "גלי" נהייתה כוכבת על, למרות שהיא עשתה את אותו תפקיד של גריניץ'. היא הרשע בהתגלמותו, רק שבסתר יש לה לב והיא עשתה את זה במספר סדרות ביניהם "אנשי מסיבות" ו"שני גברים וחצי". גם הפעם היא לא מאכזבת. היא מדברת מהר, מעליבה את כולם בלי הבדל דת, גזע ומין, וכמובן מתלבשת כמו קריקטורה של פמיניסטית לסבית.

בקומדיה החדשה, אליסון (מגי לוסון מ"ניחוש חוקר") בחורה מתוקה, עדינה ובלונדינית לא בטוחה עם החברה החדשה, (לינץ') והקצת סטוקרית שלה, היא מלאכית שומרת או אישה משוגעת. רק כשהמלאכית עוזרת לה לתפוס את הארוס שלה על חם, היא מתחילה להאמין לה שאולי היא לא שקרנית. הסדרה היא עוד תוצר מתוק, צפוי, ערוך היטב אך חסר שום ערך מוסף. לא ברור לי למה ממשיכים לא לכבד את הצופים ולעשות סדרות מסוג זה שהסופרלטיב הכי טוב שאני יכולה לתת לו הוא: למל"מ. מהסדרות שקל לנחש מה יקרה הלאה, ואפשר פשוט להיכנס ולצאת מהם בלי מאמץ.

שורה תחתונה: אוהבים לא לחשוב? סדרה שטובה רק בתור ג'ילטי פלז'ר ממש חסר קלוריות או ערך מוסף.

Cooper Barrett's Guide to Surviving Life- קומדיה. יש לי שנאה עזה לסדרות קולג' חסרות מעוף שמצוטטות את כל הסרטים שגדלתי עליהן. דוגמאות לסדרות קולג' נפלאות, קיטשיות אך חכמות, מלאות בקלישאות על התבגרות שנעשו בצורה אינטליגנטית ושנונה יש בשפע (Undeclared  של ג'אד אפטאו ,למשל, או דוגמה עדכנית יותר, Community של דן הרמון). אז, כשהפרק הראשון על החיים של קופר בארט, בן 26, שאין לו מושג מה לעשות בחיים שלו,  יוצא, התוצאה מרגישה כמו תקליט שרוט.

יש לו שכנה חדשה ולוהטת, לפחות שניהם מודעים לקלישאה ונהיים חברים טובים. כן, אני בטוחה שלא יהיה בניהם מתח מיני. ווינק ווינק. יש לו כמובן חבורה הכוללת את החבר האתני (אפרו אמריקאי ומלא כי אם אפשר לסגור שתי פינות, למה לא?), החנון, והחבר המבוגר שאשתו עומדת ללדת ולא מוכן עוד לאחריות. גם את מרגישים שאני מתארת כל סרט קולג' באשר הוא? אז החבורה מארגנת מסיבה פרועה שמסתבכת וכל הפרק הם עסוקים בתוצאות המסיבה שהסתבכה. לא קראו לזה "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ?

שורה תחתונה: אמריקן פאי: 2016.

Idiotsitter- קומדיה. ג'יליאן בל ושרלוט ניוהאוס כותבות ומככבות בקומדיה מקסימה שהתחילה כסדרת ווב שעלתה בקומדי סנטרל ב-2014 וכעת עולה כסדרה מן השורה. בילי, אקדמאית ענייה ומשכילה נשכרת בתואנת שווא להיות "בייביסיטר" על ג'ין, בחורה בגילה כמעט, שנמצאת במעצר בית. אביה ואימה העשירים, והעסוקים בעצמם לא רוצים להתעסק עם בתם הילדותית והעבריינית ומשאירים אותה עם בילי לבד.

קודם כל הסדרה עוברת את מבחן בכדל (https://www.youtube.com/watch?v=yqgwZOMHg8U) ובגדול. יש לכם שני בנות, עם שמות פרטיים, שמדברות זו עם זו, לא על גברים. מבחן שסדרות וסרטים רבים נופלים בו. שנית, החברות בינהם כמו כל סדרה ששמה זוגות הפוכים כלב הסדרה, היא מעניינת. התוצאה מוזרה, מביכה, לעיתים לא מובנת, אבל בהחלט מסקרנת מספיק בשביל לראות עוד פרק. 

שורה תחתונה: לחובבי "ברוד סיטי", "ניצבים", "המשרד" הבריטי וקומדיות מצבים מביכות באשר הם.

Billions- דרמה. סדרת הדרמה של שואוטיים צפויה לצאת רק בסוף ינואר אבל כרגיל הפרק הראשון יצא מוקדם בשביל לתת הייפ. דמיאן לואיס (ברודי מ"הומלנד") השחקן הבריטי המשובח שרק חיכינו שיחזור כבר לככב בסדרה חדשה ופול ג'יאמטי ("אהבה וחסד" ו"ספלנדור"), מלין אקרמן, מגי סיף ("ילדי האנרכיה") הם רק חלק מהצוות המוצלח שמככב בסדרה.

שואוטיים אוהבים סדרות על עולמות עם גבולות מפוקפקים, עם טיפוסים חלקלקים, ועשירים, שמדברים מהיר דוגמת "בית השקרים" והם גם טובים בזה. ג'ימאטי משחק  את אלכס רודס, תובעי כללי, ובן זונה בחיים האישים (קינקי כמובן) שהולך ראש בראש אחרי אחרי בובי אקסלרוד, מיליונר, טוב לב, שנחשד בעבירות מרמה בבורסה.

רציתם סדרה של גברים כמו של פעם, ונשים שגם משחקות כמו גברים? קיבלתם. אז אנחנו טיפה מתחילים עם קלישאות. תובע כללי שאוהב סקס מלוכלך, מיליונר שצמח מכלום, פסיכיאטרית שלא מעריכים אותה בבית והזכרתי את האישה שאחיה מת בפיגועי ה-11 בספטמבר?!?.

התחושה מהסדרה היא שכולם משקרים, הגברים והנשים, רק כי הן משחקות בעולם של גברים, בכלים של גברים ולכן אין להן ברירה. הסדרה מוגדרת כדרמה אבל אני הייתי מחדדת את ההגדרה לדרמה פסיכולוגית. משחק בין עכבר וחתול. משחקי שליטה בין שני גברים שיש לה את כל הכוח והכסף שהם יכולים לרצות ומה שנשאר להם זה המשחק. הריגוש שלעצבן אחד את השני ולהיות צעד אחד לפני האויב.

ג'אמטי עושה מה שהוא יודע הכי טוב, צורח ומתעצבן ובגדול. דמיאן לואיס גם הוא מראה לנו שהוא עדיין יודע להיות תחמן על. הפרק הראשון בעיקר היה הצבת החיליים על הלוח השחמט, ככה שאני בהחלט מעוניינת לראות מה יהיה קו העלילה הכללי של הדמויות והאם הם יצליחו לקחת את הדמויות, שכרגע הן מאד צפוית ויצליחו להפתיע אותי.

שורה תחתונה: טום וג'רי למבוגרים. שווה לעקוב אחרי.

And Then There Were None-דרמה מתח בריטית. מיני סדרה בת שלושה פרקים המבוססת על ספרה של אגתה כריסטי "עשרה כושים קטנים" משנת 1939. המיני סדרה מכילה צוות שחקנים מרשים ביותר הכולל את סם ניל, מירנדה ריצ'רדסון, צ'ארלס דאנס ("משחקי הכס"), בורן גורמן ("האיש במצודה הרמה"), איידן טרנר ("כמעט אנושיים") ועוד ממיטב השחקנים הבריטים. השם הגזעני כמובן שונה במהלך השנים וכעת הם נמצאים על "אי החיילים" במקום "אי הכושים".

בשנת 1939, עשרה אנשים, הזרים זה לזה, שאין כל מכנה משותף ביניהם, מגיעים על פי הזמנתו ובמימונו של אדם שאיש מהם אינו מכיר, מגיעים לאי בודד לסופ"ש. כל אחד, בתירוץ אחר, כולל המשרתים. בזמן הארוחה, נטולת המארח האלמוני, מושמע באולם תקליט מוקלט המאשים את עשרת הזרים, ברצח שעליו לא הועמדו לדין. כמובן שהם מחליטים לברוח מהאי, אך הסירה שלקחה אותם לאי נעלמה והם תקועים, כאשר אחד אחד הם מוצאים את מותם. מי הוא הרוצח?

הבריטים יודעים לקחת נוסחה מוכרת ומשומשת ולעשות אותה היטב, במיוחד שכל הפקה מינורית ככל שתהיה מגובה בצילום קולנועי, שחקנים מצוינים, ופסקול חד. הם לא ממציאים את הגלגל וגם לא מנסים לתת זווית חדשה לסיפור ישן, רק לתת לצופה שלוש שעות של מתח טוב.

שורה תחתונה: לחובבי סדרות מתח קלסיות, העיבוד מאד מוצלח, אם כי צפוי.

להמשיך לקרוא ←

Mozart in the Jungle- קומדיה. העונה השנייה של "מוצרט בג'ונגל" עולה בראשון לינואר 2016 לא במקריות. 10 פרקיה, בני החצי שעה, הם קלים לעיכול, סקסיים, אבל מתיימרים להיות מתוחכמים, והכי חשוב חושפים לנו עולם שרובנו כנראה יודעים עליו כלום, כשברקע קטעי מוזיקה מוכרים וכובשים.

הסדרה של AMAZON סדרה מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של בלייר טינדל, נגנית אבוב בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, שבו חשפה את אחורי הקלעים של עולם המוזיקה הקלסית. הניסיון של הסדרה באופן כללי הוא להציג את עולם המוזיקה הקלסית באופן סקסי, מלא תככים פוליטיים, סקס, סמים, צעירים מבולבלים המחפשים את עצמם, בקיצור כל בני 20+ במקום עבודה המנסים להוכיח את עצמם.

את הסדרה עצמה יצרו השחקן הקומי ג'ייסון שוורצמן ("משועמם") שכתב יחד עם רומן קופולה גם את ("רכבת לדארג'ילינג") והם התחברו עם אלכס טימברס ופול וויץ' הבמאי של ("רווק פלוס ילד" ו"פגוש את הופקרס"). הצוות המנצח הזה גם גייס לטובתו את גאל גרסיה ברנאל ("לא" ו"חינוך רע", מלקולם מקדואל (לנצח אלכס מ"התפוז המכני") ולולה קירק (אחות של ג'מינה, נו, ההיא מ"בנות"). בעונה השנייה הכותבים זנחו את הרעיון שהיילי היא הגיבורה, רשמית הבינו שרודריגו גונב את ההצגה בלי בושה בתור המנצח המשוגע אך הכובש ושניהם מובילים את הסדרה.

 כדי להיות בטוחים שנרגיש יוקרתיים ומושקעים הם הביאו שחקני חיזוק כמו: גרטשן מול ("אימפריית הפשע") ודרמוט מלרוני ("הדייט שלי לחתונה"). בשנים האחרונות מלהקים את מול רק לתפקידים של לוליטה מפתה ובוגדנית ואת מלרוני לדוש באג הכריזמטי. חבל שבמקום להשתמש בשני שחקנים עם יכולות מלהקים אותם שוב לתפקידים דומים.

אזהרה, *ספוילרים לעונה*, הצד החזק של הסדרה הוא הרבה הומור עצמי ושנינות, כל הדמויות מגוחכות אך נוגעות ללב. אף אחת לא מקבלת יחס מיוחד מהכותבים וכולם מקבלים עונש על התכונה שהכי מאפיינת אותם ושהם לא מתמודדים איתה במהלך העונה. יהירות (תומאס/ מאסטרו, משוחק ע"י מקדואל), תמימות (רודריגו/מאסטרו, משוחק ע"י ברנאל), חמדנות וחטא הגאווה (היילי, משוחקת עי" קירק).

תומאס, המנצח הקודם של התזמורת חושב שהוא כותב את יצירת המופת של המאה, עד שחברו אומר לו שהוא מעתיק מהגדולים ביותר. כשהוא מבין זאת הוא לוקח את רודריגו שלא מוצא את עצמו, אכול הגעגועים למקסיקו, ושעוד לא הצליח לגבש את התזמורת וביחד שני המאסטרו מפתחים ברומנס. תומאס ממשיך לבקש מאנשים שונים שינציחו את יצירת הפלא שלו עד שהוא מקבל את האמת הכואבת בפנים. אולי הוא לא ממש רוצה לסיים את היצירה, כי האחרונה, כי מסמלת את הדבר האחרון שהוא אי פעם יעשה, את הזקנה שנופלת עליו.

רודריגו, המנצח הנוכחי, בחזונו להפוך את התזמורת לטובה ביותר, ממשיך בחיים ללא תוצאות, שוכב עם מי שבא לו, מפטר עוזרת אישית בלי להבין שהיא הבת של אחד התורמים הכי חשובים של המקום, מביא מסיבה רועשת לדירה שלו ומוצא את עצמו ללא דירה ועוד. הכי חשוב, הוא מאוהב בהיילי אך במקום להגיד לה הוא עוקב אחריה, קורא לה בשעות מוזרות של הלילה ומתנהג כמו ילד בן 14 שעוד לא גידל איך מחזרים אחרי בנות.

גם כשהתזמורת נוסעת למקסיקו, הדבר שהוא חושק בו יותר מהכול זה להרשים את המנטור הותיק שלו, אך הוא אינו מופיע להופעה. רודריגו, שנמצא במקום נחשק, גבר בן 40, שמחוזר ע"י נשים, ותורמים ועדיין מרגיש כמו ילד קטן ואבוד שזקוק לאישור מהסביבה.

היילי לעומתו, דמות לא פחות בעייתית, היא נמצאת בקשר עם רקדן מתחיל ובמקום להגיד לו שנישקה את המאסטרו, היא שולחת לו מסרים כפולים. במקום לדבר עם מאסטרו על הרגשות שלה, היא מוצאת לו עוזר אישי חדש במקומה. היא מפלרטטת עם נגן מבוגר ומוערך שבא להופעה וברור שהוא שוכב עם כל נגנית מתחילה. בקיצור, מרגיש שהיא קצת לא לומדת. במיוחד כשהיא כל הזמן מקבלת ביקורות חיוביות מהסביבה שהיא כבר לא הפרי הבוסר שהיא הייתה בעונה הראשונה ושהיא משתפרת מחזרה לחזרה.

עלילות המשנה הם פחות חזקות באופן כללי. גלוריה, המנהלת של התזמורת מכירה את עצמה מחדש  ומתחברת שוב לתזמורת (ברנדט פיטרס היא שחקנית תיאטרון מוכרת עם רזומה של פרסי טוני מכובדת מאחוריה וקול סופרנו, כבר ראינו לאחרונה אותה ב"סמאש" בכמה קטעי שירה מרשימים) ככה שלראות אותה שוב "פתאום" ו"בטעות" נזכרת שפעם ידעה לשיר, זה לא ממש אמין.

או, סיפור אהבה הלסבי בין סינתיה לנינה, מרגיש מאד מיותר. כבר הדגישו בעונה הראשונה שסינתיה היא דמות מינית ששוכבת עם דמויות בעלות סמכות וזה מה שמרגש אותה יותר מאשר גיל, מגדר, וכדומה. אבל לפעמים מרגיש שלשם הגיוון הכותבים ימציאו קו עלילה, "גם אנחנו רוצים דמות לסבית", אשר לא בהכרח תורם לקידום העלילה או לפיתוח הדמות. קו העלילה היחיד, שמרגיש מודרני ורלוונטי  הוא התזמורת אשר נאבקת על זכויותיה נגד ההנהלה.

סה"כ העונה בתור סדרה אשר בנויה על קונספט מרתון, היא מהנה, משעשעת, ועשויה בצורה קסומה. כן, למרות התככים והאכזבות נדמה שהעולם הוא כמו פנטזיה רומנטית, חיוביות ואופטימית, בסופו של דבר. לכן, הצפייה בסדרה היא אקט כיפי גם כאשר הפרקים לא אחידים. האווירה המיוחדת, הקשר החזק בין חברי התזמורת, שגורם לך כצופה לרצות להיות חלק מהקליקה, המוזיקה הקלאסית והפלצנות שהיוצרים אוהבים לגחך עליה, הכול מתאחד לסדרה שנעים לראות. במיוחד ביום חורפי, תחת שמיכה.

שורה תחתונה:  סקס, תככים, מוזיקה קלסית ובדיחות סבא.

השבוע יצאו שתי סדרות חדשות עם תמות דומות: הזדמנות שנייה, התחלה חדשה, האופציה לשנות, ולהשתנות בכל שלב בחיים. אולי זה התזמון של השנה החדשה וקריסמס והם נורא רוצים להרגיש טוב עם עצמם. אולי זה עוד זרוע ארוכה של החלום האמריקאי, תמיד אפשר להשיגו. בתור ישראלית צינית, שמאלנית, תחת ממשלת ביבי, קשה להיות חיוביים אבל בוא ננסה.

Recovery Road– דרמת נעורים. ילדה בת 17, מתעוררת לאחר ליל של שיכורות ומגיעה לבית הספר. מנהלת התיכון מציבה לה ברירה, לעוף מהתיכון או ללכת ל-90 יום של גמילה מאלכוהול וסמים. כמובן ששם היא פוגשת אוסף של אנשים מוזרים, שכמוה לא מתאימים למסגרות רגילות וביחד הם יעזרו לה לעבור את המסע לפיכחות. עכשיו, בוא נשים רגע בצד, את הציניות, הנושא מעניין חשוב. הליהוק מגוון, כוכבת ראשית שחורה, לידה בריטי, בחור מלא, ועוד. הנה הנקודה החלשה, שני התפקידים הראשיים שיחקו בעבר תפקיד דומה ב"סקינס" הבריטית. "סקינס" היא אולי הסדרה שתפסה בצורה הכי קרובה איך זה להרגיש כמתבגר. כל פרק היה מעביר אותך שלל רגשות, כעס, התרגשות, פחד, חרמנות, חוסר וודאות והכול בבת אחת. כל סדרה תופסת פיסה של תקופה אך ברגע שהיא נגמרת, אני תמיד מחכה לדבר הבא שיגיע ויתן לי פרשנות חדשה. אז ללהק לי שני שחקנים מאותה סדרה, על נוער מתבגר במצוקה, ששוב לא יכול לסמוך על המבוגרים, אלא רק אחד על השני, זה לחזור על דברים שכבר ראיתי וכנראה כבר נעשו יותר טוב. למעשה, הרגע היחיד בפרק שלא היה נטול קלישאות היה כאשר הדמות הראשית מוצאת קונדום במכונית ואינה בטוחה האם איבדה את בתוליה,ולמי? רגע זה היה היחיד שראשי התרומם בסקרנות ורק בגלל זה אולי שווה לראות עוד פרק. הסדרה יוצאת רשמית בינואר.

שורה תחתונה: האם אתם נוער מתבגר או אוהבים לצפות בסדרות על נוער מתבגר, אם עניתם כן, תנו לזה צ'אנס.

Second Chance– אקשן. סבא מזדקן, שהיה בצעירותו שוטר מפורסם, עם בן ב-FBI ונכדה חמודה מוצא את עצמו משועמם, בפנסיה, מחכה למוות. הוא מנסה לחקור פרשיית גניבות שבנו לא הצליח לפתור ומוצא את מותו ע"י אותם הגנבים.

מדען עשיר ואחותו מחזירים אותו לחיים מסיבותיהם האנוכיות. כשהוא מתעורר, צעיר וחתיך, הוא מבין שמשפחתו חושבת שהוא קפץ מגשר והולך לעזור לבנו. רק שהבן שלו לא מזהה אותו. קודם כל הוא צריך להשיג כסף, להבין מי ניסה להרוג אותו ולמה? איך הם קשורים לבן שלו, ומהי הסיבה האמיתית שהמדענים החזירו אותו לחיים. אז נכון כבר ראינו דברים כאלה באין ספור גרסאות, אדם מת וחוזר לחיים להזדמנות שנייה. אבל התוצאה חמודה וקלילה, הדמות הראשית שנונה, ולסדרה יש הומור עצמי.

שורה תחתונה: נראה כמו ג'ילטי פלז'ר נחמד עם מתעלמים מהממבו ג'מבו המדעי.

להמשיך לקרוא ←

סדרות תקופתיות זה לא טרנד חדש, אז בשנים האחרונות דואגים להוסיף לזה טוויסט: איזה קמצוץ של מד"ב, פנטזיה, או אפילו ערבוב נושאים. בוא נעשה סדרה תקופתית עם מוזיקה עדכנית. בוא נעשה סדרה תקופתית בתקופה הנאצית. לא מספיק לעשות סדרות בעתיד אפוקליפטי צריך גם וירוס או זומבים או כוחות על. אם פעם היה דגש על אותנטיות, משחק טוב, דרמה השואבת השראה מהתאטרון – היום הרבה יותר מעניין יותר אותנו גברים ונשים יפים, רצוי חצי עירומים, סצינות אקשן מלאות דם ופתוס. היום הרבה יותר מעניין אותנו הפוליטיקה והרעים מאשר ניצחון הטובים. אנחנו לא מסתפקים בעלילה אחת, אלא צריכים 18 דמויות במקביל כדי להישאר דבוקים למסך. אני לא אומרת שלא ממשיכים לעשות סדרות איכות מהסוג הישן. רק השנה עשו את "וולף הול" המשעמם למדי, שהוא אולד סקול לגמרי, ועוד אין סוף דוגמאות של סדרות BBC קלסיות, אנגליות, תקופתיות. אני לא מתלוננת, להתקדם, זה תמיד חשוב, גם בחיים וגם בטלוויזיה. לפעמים, זה עשוי ממש טוב, ולפעמים קצת פחות. אבל עדיין מתיחת הגבולות לכל הפחות מביאה תוצרים עם טעם שונה.

Colony–  מד"ב/ אקשן. ג'וש הולווי ( סויר מ"אבודים") ושרה ויין קליס (לורי מ"המתים המהלכים") מככבים במותחן עתידני. הסדרה אמורה לעלות באמצע ינואר ופרק הפיילוט דלף לרשת בסופ"ש האחרון. האמריקאים אוהבים סדרות על חברות אפוקליפטיות ומה יותר טוב מללהק שניהם שכבר שיחקו בסדרות מסוג זה? הסדרה מתרחשת בעתיד הקרוב בלוס אנג'לס. משפחתם של וויל וקייט בוומאן חיה תחת משטר, כאשר וויל נתפס על ידי הרשויות בעת מעשה לא חוקי. הם מציעים לו להיות סוכן כפול. או שתעבוד איתנו, תחבור למחתרת שמנסה להפיל את המשטר ותתפוס את ראש המחתרת או שהמשפחה שלך תלך לכלא, מה שהוא לא יודע שאשתו היא גם סוכנת כפולה ועובדת עבור המחתרת. הפרק הראשון בעיקר היה מידעני, והתעסק בחוקי העולם, ומי הם הדמויות שאנחנו הולכים לפגוש. עוד לא ברור על מה הסדרה? למה הם חיים תחת המשטר הזה? למה הבעל והאישה עובדים זה נגד זה? מה הרקע הצבאי של הבעל? יש לי תחושה שברגע שאדע יותר לא ארצה להמשיך לראות. הפיילוט לפחות סיפק תחושה שנקבל סדרת אקשן בלי הרבה עומק. אשמח לגלות שאני טועה.

שורה תחתונה: מספיק מסקרן בשביל לראות עוד פרק.

The Last Kingdom– דרמה תקופתית. הסדרה מבוססת על סדרת ספרים בעלת אותו שם. במאה ה-9 לספירה, המדינה שאנו מכירים כיום כאנגליה הייתה מורכבת מממלכות נפרדות, וסבלה מפלישות של וויקינגים. הסדרה עוקבת אחר אות'רד, יורש עצר אנגלי לעיר "בבנבורג" שבהיותו ילד, נלקח בשבי עם הדנים וגדל בקרבם. דודו של אות'רד תבע בעלות על העיר והכריז על נאמנותו לדנים. בבגרותו, אות'רד חוזר על מנת לכבוש את העיר שנלקחה ממנו. כגבר, לוחם, הדנים רואים אותם כאנגלי והאנגלים רואים אותם כדני והוא לא מוצא את מקומו. אי אפשר שלא לשוות את הסדרה לוויקינגים" שבדיוק סיימה עונה שלישית, או the bastard executioner  שבוטלה אחרי עונה אחת בלבד. מדוע תקופה זו כל כך פופולרית בשנים האחרונות? הוויקינגים מוצגים כחסרי מוסר וגבולות ואולי זה הפנטזיה האולטימטיבית לחזור לתקופה שאפשר לעשות הכול, אחרי הכול גם ב"משחקי הכס" היא גרסה פנטסטית של אנגליה (עם הכי פחות פנטזיה בהיסטוריה של מד"ב ופנטזיה). בניגוד ל"ויקינגים" הסדרה פחות מתמקדת בסקס וקרבות ויותר בפוליטיקה ובדרמה, שלדעתי מבדיל אותה לטובה. ה"ויקינגים" אולי הרבה יותר מרשימה ויזואלית, אבל מעייפת בשלב מסוים כשאין ערך מוסף.

שורה תחתונה: עובד במרתון נפלא. קליל אבל חכם, מה שכן לא ממציא את הגלגל.

Into the Badlands– פנטזית אקשן. אחרי "סמולוויל" היוצרים של סדרת הנוער ששרדה הרבה יותר זמן ממה שהגיע לה ובזכותה ובאשמתה הגיעו למסך שלנו המון סדרות סופר הירו על תיכוניסטים לא פחות בינוניות. כעת הם חוזרים למסך דווקא ל- AMC הידועים דווקא ביצירות מופת כמו "שוברים שורות", "המתים המהלכים" ועוד. כעת הם מנסים לעשות את זה בסדרת אקשן חדשה. היוצרים וניסו לחשוב מה לא רואים על מסך הטלוויזיה שלנו כדי לעשות סדרה "ייחודית". ובאמת אי אפשר שלא לטעון שהתוצאה אינה מעניינת. אולי הבעיה של הסדרה היא ביותר מדי גיוון. הסדרה מתמקדת בעולם פוסט מלחמת אזרחים עקובה מדם ומציגה בפנינו סדר מעמדות חדש אותו ייסדו שבעה גברים ונשים שאסרו על השימוש בנשק חם. הברונים, פועלים מעל החוק ומחזיקים בשטחים, לכל אחד מהם אוכלוסיה משועבדת וצבא פרטי של חיילים. הסדרה מגוללת את סיפורם של סאני, חייל בצבא של ברון גוסס המגן על נער צעיר בעל כוחות מיוחדים.

עכשיו מה הבעיה שלי? מצד אחד, קטעי האקשן בסדרה עשויים בצורה נפלאה, מקצועית, קולנועית, כאילו יצאו מסרט של טרנטינו. קטעים אלה הם אולי הסיבה העיקרית לצפייה בסדרה ודם, הוא כמו פריט לבוש בסדרה, רואים אותו בכל סצינה. השחקנים עושים עבודה טובה, העלילה קולחת, ויש איזון טוב בין אקשן לעלילה ככה שאין תחושה של שעמום אבל גם לא של גודש אלימות.

מצד שני, יש ערבוב גדול של ז'אנרים בסדרה, עד כדי בלבול הצופה. כל ברון יש לו סגנון משלו.  סאני לבוש כמו חייל סיני עם חרב אבל רוכב על אופנוע. האלמנה השחורה לבושה כאילו יצאה ממועדון סאדו מאזו בשנות השישים, הבת שלה לבושה בחלוק יפני, והברון ואשתו לבושים כאילו יצאו מסרט על לינקולן. אתן עוד דוגמא, הילד שסאני מאמץ כדי לטפח אותו להיות חייל כמוהו, הוא "מיוחד". כשורטים אותו העיינים שלו נהיו אדומות והוא מקבל כוחות על. בסדרה שאין בה שום אלמנט עתידני, להכניס אלמנט כזה, ולא להסביר אותו לפחות בארבעה פרקים ראשונים, זה בעיה. אני תמיד בעד פשטות, חוקים פשוטים לעולם, שקל לעקוב אחריהם. במיוחד בעולם "חדש". כשכל דמות יש לה סגנון מתקופה אחרת, שאפשר למעשה שכל דבר יקרה, כולל כוחות על, ומי יודע איזה עוד הפתעות יקרו?

שורה תחתונה:  אם ברוס לי היה יכול לעשות מסע בזמן, ככה זה היה נראה.  

The Man in the High Castle– מד"ב תקופתי. אחת הסדרות הכי מדוברות שיצאו השנה ומוזכרות בכל סיכום שנה שתראו. הסדרה מבית היוצר של AMAZON מבוססת על ספרו של פיליפ קיי דיק שיצא בשנת 1962 "האיש במצודה הרמה". במציאות האלטרנטיבית מלחמה העולם השנייה נמשכה עד 1947, אז השלימה הברית הגרמנית-יפנית את ניצחונה וחילקה את העולם כפי שארה"ב וברית המועצות עשו זאת במציאות המוכרת לנו: מזרח ארה"ב לנאצים, מערב ארה"ב ליפנים ובתווך בין השתיים שטח ניטרלי שבו החוקים גמישים במיוחד. פרנק ספונטיץ' ("תיקים באפלה") בונה סדרת מתח אטית המתבססת בעיקרה על האווירה המיוחדת, נבלים מצוינים בכיכובכם של רופרוס סוול ("עיר אפלה"), בורמן גורמן ( "המרגלים של וושינגטון") וג'ואל דה לה פונטה ("המלוק גרוב").

המבקרים עפים על הסדרה הזו, לדעתי, כי בתור יהודי וישראלי, קשה שלא להתחבר לשאלות שהסדרה מעלה. מה עם הנאצים היו נשארים בשלטון. אבל אם נשים בצד את הזהות היהודית שלנו ונסתכל על הסדרה הזו ככל הסדרות, סדרת מתח, היא מלאת חורים. יש בה יותר מדי מקריות, הדמויות חד ממדיות, סיפור האהבה לא משכנע ושוב אני חוזרת לנקודה שהדבר הכי מעניין בה זה העולם המיוחד שהיא בנתה.

שורה תחתונה: רוצים לראות את הצאצא של היטלר ו"בלייד ראנר?

אם כבר אתם רוצים סדרות טובות של אמאזון לראות במרתון (Bosch, Mozart in the Jungle)

סדרות תקופתיות שאולי פספסתם:

1. Poldark 2015 (לנשים בעיקר, לא מפלה, אבל זה הכי דרמה רומנטית, סטייל ספרים של ג'ין אוסטן)
2. Outlander 2014
3. TURN: Washington's Spies 2014
4. The White Queen 2013
5. Vikings 2013
6. The Americans 2013
7. Peaky Blinders 2013
8. The Bletchley Circle 2012
9. The Hour 2011
10. The Crimson Petal and the White 2011

להמשיך לקרוא ←