זמן קריאה משוער: 8 דקות
שלום,
netflix שחררה ב-20 בנובמבר את 13 פרקים של סדרת הסופר הירו החדשה שלה, "ג'סיקה ג'ונס" (Jessica Jones) שהיא חלק מתכנית העל הזדונית של מארוול להשתלט על המסך הטלוויזיה והקולנוע שלנו ומבוססת על סדרת קומיקס שהופיעה לראשונה ב-2001. ג'ונס (קריסטן ריטר, ג'יין מ"שובר שורות") היא חוקרת פרטית שפשטה את מדי הסופר הירו שלה עד שהאויב הכי מסוכן מעברה בעל כוחות מיוחדים כמוה חוזר לחייה.
קילגרייב (דיוויד טננט, "ד"ר הו" ולאחרונה בסדרה הבריטית החכמה ב"ברודצרץ') הוא אמן המניפולציות ומסוגל בעזרת כוחותיו לאלץ כל אדם לעשות מה שעולו ברוחו, כולל לתת לו את הג'קט שלו, מתן הנאות מיניות ועד רצח. ג'ונס הייתה האסירה המחשבתית שלו במשך 8 חודשים עד שהצליחה לברוח ממנו כשנפגע מאוטובוס. כעת על ג'ונס, חברתה הטובה ביותר ואוסף של נפגעי קילגרייב למצוא דרך להיפטר ממנו.
אז למה לראות עוד סדרה על סופר הירוז? מה שמעניין בנרטיב של הסדרה שהמוטיב של כוחות העל הוא כמעט לא פקטור, הם מתייחסים אל ג'ונס כנפגעת עם תסמונת דחק פוסט טראומתית ואל הקשר בינה לבין קילגרייב כמו ליחסי נאנסת ואנס. נפגעי קילגרייב מתאספים לקבוצה לדבר על מה שעשה להם בדומה לאנשים שעזבו כת וכעת הם לא מצליחים להיטמע בחברה והיחידים שמבינים אותם הם אנשים שעברו חווית כמוהם.
ג'ונס היא דמות נשית חזקה (גם פיזית, זה הכוח שלה הרי!) שאנחנו לא רגילים לראות כסופר הירו. היא לא לבושה בצורה מינית, למרות שהיא עושה הרבה סקס בסדרה. היא לא נחמדה, למרות שהיא מנסה להציל ולעזור לאנשים. אין לה כמעט חברים וגם אליהם הרגש העיקרי שהיא מראה זה נאמנות. הבעיה, שהיא יותר מדי משחקת בכללים של הגברים. שותה המון, אלימה, גסת רוח, א-מינית בלבוש, תחרותית, פזיזה, לא דואגת לעצמה. בנו אותה כמו הסטריאוטיפ של בלש פרטי גבר, רק אישה. אני מבינה מה ניסו לעשות פה, היפוך מגדרי וריטר משחקת את עם הטריק לטובתה אז זה כמעט נסבל אבל אם היה לה איזה תכונה נשית פה ושם, הצופים לא היה מתבלבלים.
גם קווי העלילה המשניים לוקים בחסר, קו העלילה הלסבי שנראה כאילו נלקח מסרט אימה זול, סיפור היחסים בין האחות המרושעת והג'אנקי טוב הלב ושלא אתחיל לדבר על הבאת האחות הרחמנית מדרוויל שלא הייתה נחוצה בשום צורה, לוק קייג' המאהב של ג'ונס שהוא שחקן מצוין (מייק קולטר "האישה הטובה") ומבזבזים אותו בסדרה על שוטים של פלג גוף עליון חשוף והבעות קודרות. חוזקה של הסדרה היא ללא ספק, משחק החתול עכבר בין ג'ונס לקילגרייב שיכול להראות ל-"50 גוונים של אפור" איך מצלמים משחקי שליטה בלי טיפת עירום והאפקט חזק לא פחות.
סה"כ, הסדרה גורמת לחשוב ועושה טוויסט מעניין לנושא הכה שחוק של סרטי כוחות על. הצילום מייצר עולם אפל וקודר כמו שסדרות קומיקס צריכות להראות וזה כבר פלוס. כבר אמרתי שסדרות שנשים בפרונט זה תמיד חשוב לפרגן?. אני מאד מרוצה שאין יותר מדי דגש על משפטי מחץ כל משפט שני. כמו כן, הסדרה מייצרת כמה רגעים באמת מרגשים, במיוחד בפרק האהוב עליי בעונה כשג'ונס וקילגרייב נמצאים בבית הישן שלה. פרק זה מראה בסיסו מה ההוק האמיתי של הסדרה, לפני הכול היא מותחן פסיכולוגי מצוין.
המלצות נוספות:
אם אתם אוהבים את Jessica Jones אולי תאהבו גם את:
(2015) Daredevil
(2008) No Heroics
(2012) Video Game High School
(2014)Gotham
(2015)iZombie
(2015)Jonathan Strange & Mr Norrell
Comments
Powered by Facebook Comments
אהבתי את המתח הנבנה בסדרה איך הנבל נחשף לאט לאט בכל זוועתיותו, איך מקרי המוות נעשים רק יותר ויותר הזויים והטוויסטים בד"כ מפתיעים. משהו בעולם של הסדרה הרגיש לי שואב קצת מהעולם האפל של שבעה חטאים.
מאד מעניין גם העיסוק ברעיון לגבי שליטה עצמית וכמה ממה שאנחנו עושים הוא באמת אנחנו, מה זה אומר עלינו, מה בכלל הוא אנחנו (ולא נגיד ההורים שלנו) וכיצד פלישה של זר לחייך מערערת נפשך.
בקיצור – גרם לי לשבת על קצה הכסא, לאהוב, לשנוא, לפחד, להעריך – אחלה סדרה!