זמן קריאה משוער: 5 דקות

The Get Down

אחרי קיץ עמוס בסדרות מוזיקה (roadies, vinyl) מגיעה לנטפליקס סדרת היפ הופ חדשה תחת ידו המסורה של באז לורמן ("מולן רוז, "אוסטרליה", רומיאו ויוליה"). אנחנו עוקבים אחרי סצינת היפ הופ בברונקס בשנות השבעים המאוחרות (1977 ליתר דיוק) כאשר במרכז אזקיאל המאוהב במיילין שרוצה בכלל להיות רדקנית דיסקו בניגוד לרצון אביה. חייו של אזקיאל משתנים כשהוא פוגש אמן גרפיטי פוליטי.

הסדרה היא תוצר צבעוני, קולנועי, קצבי, עמוס בפסקול משובח ונוסטלגי ואוסף שחקנים צעירים ומבטיחים, שאני בטוחה שעוד נשמע עליהם. אז למה בכל זאת אני לא מתרגשת? מעבר לשני הגיבורים שלנו יש שלל דמויות נוספות שאף אחד מהם לא מקבל רקע או סיפור מעניין משלו.

אנחנו נעים בין סיפורים קטנים כמו מתחים בין ראש העיר למאפיונר, מתחים בין כנופיות בעיר, מתחים בין הילדים להורים שלהם ועוד. נוסף לזה כל פרק הוא שעה וחצי מה שיוצר סרט באורך מלא המרגיש יותר כמו מחזה שלא נגמר ולא הולך לשום מקום. אנחנו לא מתאהבים בשום דמות, מתחברים אליה או רוצים לדעת מה עולה בגורלה.

סדרה מסוג זה מסתמכל על חשיבות הסיפור ההיסטורי. הם אומרים: היי סוף סוף אפשר להראות קאסט שהוא לא לבן, מעמד הביינים, אז בוא נחגוג על זה. והם צודקים שיש חשיבות גדולה ומקום בעולם שלנו לטקסטים כאלה, אבל למה לוותר על עומק לדמויות? אנחנו לא רואים קומדיה, וזה לא סיפור קליל שאפשר להגיד עזבו אותי מסאב טקסט מספיק שיש אמירה חברתית. אנחנו צופים בדרמה כבדה, שאפילו המוזיקה והריקודים לא מצליחים לטשטש. המורה של אזיקאל מתעקשת שיהיה גבר ויהפוך למנהיג, כלומר דוגמא ברורה לכתיבה שמנסה לתת לסדרה בשר אמיתי ואז למה שאר הדמויות מרגישות קריקטורה?

עם: שמיק מור ("Dope"), ג'יידן סמית (הבת של וויל סמית), ג'יאנקרלו אספוזיטו ("שובור שורות"), ג'ימי סמית ("דקסטר"). 

שורה תחתונה: נטפליקס משום מה רצים אחרי טרנד המוזיקה והנוסטלגיה והתוצאה כל כך מושקעת ונוצצת שקשה לא להמליץ על הסדרה אבל ראו הוזהרתם היא דורשת סבלנות.

Comments

Powered by Facebook Comments