נשים כותבות על נשים

זמן קריאה משוער: 8 דקות

Teachers 2016-גילוי נאות באתי לסדרה הזו נחושה לא לאהוב אותה. היא חולקת את השם ואת הקונספט עם הסדרה הבריטית האהובה עלי בעולם משנת 2001. רק לראייה לפני שאגיד מילה אחת על הסדרות שימו לב לפוסטרים: רמז: מימין הסדרה החדשה 🙂

אז למה בעצם באתי באנטי? Teachers uk נקרא לה לשם הנוחיות, הייתה סדרה שלא באמת התעסקה במורים ובהוראה, אלא עקבה אחרי חבורה של מבוגרים אינפנטלים שלא התבגרו. למעשה, הכותבים התענגו על מציאת דרכים יצירתיות להראות לנו כיצד הם מתעלמים מהתלמידים שהיו שורפים את עצמם ברקע או מרביצים זה לזה. הסדרה הייתה שנונה, צינית, מדכאת, מציאותית מאד לגביי איך נראים חיים של בני שלושים שמגלים שעבודה זה לא מגבש, לא כיף, לא מעשיר אבל ההפסקות שבין לבין הם רגעי הקסם. היא אחת מהסדרות היחידות שתפסו חברות כמו שהיא באמת, הרבה אנוכיות. להיות שם בשביל אחרים כי הם שם בעבודה איתך ואז לא להיות שם איתך כשזה נוח לך. לדאוג רק לתחת שלך ולקטר על זה כל הזמן. לרצות לעשות שינוי באופן עקרון בעולם אבל לא לרצות להשקיע בכלל. הם גם דיברו על סקס, אהבה, הורים וכל הדברים החשובים בלי מסננים ובלי ייפוי המציאות, כל זאת תוך כדי הקצנת חיי בית הספר בצורה מגוחכת ונפלאה. הנה לינק לפרק הראשון המלא בסדרה:

אוקי אז עכשיו אחרי שגמרתי לרייר על סדרת נעוריי, בוא נגיע לאמת המרה, כל סדרה שכתבו אותה צוות נשי אני אוטומטית ארצה לפרגן. מצד שני, כל סדרה שכתבו אותו השחקנים שמבצעים אותה היא לרוב מופע אלתורים אחד אורך ומביך, שמבוסס על על צחוקים ושיחות אינטימיות שרצות להם בחדר בין הכותבים ומשום מה הם חשבו, זה בטח יקרע מצחוק עוד אנשים. מבחינתי זה שאני אסביר להורים שלי בדיחות מהטירונות. האנשים היחידים שיבינו את הבדיחות האלה כבר לא בחיים שלי עשור.

Teachers, מספר על שש מורות ביסודי המנסות לעצב את הדור הבא של הילדים בעודן בקושי מצליחות לחיות את חייהן שלהן. הן שישה נשים צעירות בשנות השלושים גם, אבל מגוונות, ובהחלט נראות כמו מורות ולא כמו דוגמניות. הסדרה נעה על הומור מביך (לא ראינו כאלה בכלל בזמן האחרון…) אבל במינונים נמוכים. למשל, אחת המורות מנסה להסביר לתלמידים שלהם איך מילים יכולות להעליב ושזה בריונות, בסוף השיעור כמובן כל הילדים בוכים.

הסדרה לא בוחלת בשימוש במשחקי מילים, בדיחות שמנים, המורות נוטות יותר לדבר על עצמם מאשר לעזור לילדים, מנסות להחמיא לעצמם אבל רק מעליבות זו את זו. בקיצור, אני רוצה נורא לאהוב את הנשים האלו אבל הן בכוח מרחיקות אותי עם סטראוטיפים מטופשים על נשים (בלונדינית שנפרדה מחבר שלה לפני שנה ועדיין לא התגברה עליו), בדיחות נמוכות, והתנשאות מעל הילדים.

קומדיה טובה, בעיני, היא שילוב של מצחיק עם מרגש. אם לא אכפת לי מהדמויות ומהתהליך שקורה להם, הבדיחות הקטנות הן לא מה שיחזיק אותי ויחזיר אותי לצפות בסדרה שוב ושוב. ואם אחזור לסדרה נעוריי בפעם האחרונה, שם כל פרק התנהג כאילו כל משימה, מטופשת ככל שהייתה (והן תמיד היו מטופשות) היא עניין של חיים ומוות עבור המורים. וברגע שהצופה היה נכנס להלך הרוח הזה, גם הוא היה נשבה בתחושה הקסומה שאם לא יצליח לצאת בזמן לדייט חייו יגמרו, או שאם לא יגיעו בזמן לפאב נדפק היום.

לכתוב קומדיה זה קשה, לכל אחד, במיוחד הומור נשי, זה עוד חידה שקשה נורא לפצח אותה ורוב הקומיקאיות שניסו משתמשות הרבה פעמים בכלים גבריים כמו שרה סילברמן או איימי שומר או מוציאות מופעים אנמיים שאפילו לא זוכרים אחרי הצפייה בנטפליקס את השם שלהם. מה שאני מנסה להגיד, שאני מקווה שההומור של הסדרה יתגבש וישתפר. יש בחוץ כמה סדרות נשים מוצלחות שנהיות לתופעות כמו ברוד סיטי (למרות שזה לא הקטע שלי) ועוד. אבל עדיין הומור נשי זה חיה נדירה.

מתבדרת

בלוג המלצות טלוויזיה של מיטל קפלן

נשים כותבות על נשים

Comments