זמן קריאה משוער: 9 דקות
Horace and Pete- סדרת הרשת החדשה של לואי סי. קי שנחתה בשקט אל המעריצים לפני שלוש שבועות, בלי התראה מוקדמת ובלי פרסום, יצאה בצורה כזו כדי שאנשים יראו אותה בלי מחשבות מוקדמות שנוצרו בעקבות צפייה בטריילרים, קריאה בבלוגים, מאמרים, כתבות מצולמות וכדומה. לואי רצה שאנשים יבואו ליצירה שלו נקיים. אם התאהבתם כמוני בלואי הקומיקאי, שגרם לכם לחייך, לחשוב ולהיות נבוכים בו זמנית במקטע של חמש דקות, אל תצפו לו ביצירה הבאה. לואי משתנה, וזה בסדר. לצפות מיוצר להמשיך לעשות את אותם בדיחות, או את אותו הלך רוח 20 שנה ברצף זה לא הוגן ולא יצירתי.
לואי עבר בחייו המקצועיים שינוי גדול. הוא היה סטנדאפיסט ממוצע כבר בגיל עשרים, ואף אחד לא השתין עליו ממטר עד שהתגרש, שינה את החומרים שעליהם דיבר מבדיחות פלוצים ויציאות נחמדות לפרקים, לווידויים כואבים על חייו, מסקנות חשובות לעתיד, וכן לפעמים עדיין בדיחות גסות ופלוצים. זה עובד. אז נוצרה המפלצת הגאונית שקראו לה לואי. הוא קיבל תקציב זעום ביותר מ-HBO פחות או יותר לאייש את כל התפקידים בסדרה "לואי" שעלתה ב-2010, שבעונה הראשונה עוד ניסתה להיות מצחיקה אך מהר מאד הוא הבין, שהוא גם רוצה לרגש. בשלוש עונות האחרונות של לואי, הקו הדרמטי והסיפורי גדל והקו המצחיק, ירד. זה לא אומר שמדי פעם אין סיטואציה מצחיקה או בדיחה אבל לקרוא לסדרה קומדיה זה ממש הונאת הציבור. במקביל לואי מנסה את מזלו בקולנוע ומשחק בתפקידים דרמטיים קטנים, אצל הבמאים הטובים ביותר, בסרטים שזכו להצלחות גדולות בשנים האחרונות. (Trumbo, American Hustle Blue Jasmine). המעבר החד האחרון של לואי בעונה האחרונה של הסדרה הוא לחנך. מורגש שהוא מנסה להעביר מסרים לדור הצעיר, כיצד הוא חושב ורוצה שהעתיד יראה, ואיפה הכשלים בהווה.
"הוראס ופיט" הוא סוג של דרמה, הצגה מצולמת, שהיא לכל דבר ועניין מיני אמריקה של 2016. פיט והוראס הם אחים, בשנות החמישים לחיים, המנהלים בר, העובר במשפחה כבר 100 שנים. לבר מגיעים אורחים קבועים וחדשים והמשותף לכולם שהם מנהלים שיחות, על פוליטיקה, ספורט ואלוהים. הוראס (לואי) הוא אבא מזדקן וגרוש, הגר מעל הבר עם אישה הצעירה ממנו בשנים רבות ומנסה לתקן את יחסיו עם בתו, סטודנטית למשפטים. פיט (סטיב בושמי) גם גר מעל הבר עם אחיו. הוא משוגע עם קבלות, ועם הוא לא לוקח את התרופות שלו הוא מאבד את הצפון. בבר גם עובד הדוד שלהם "דוד פיט" (אלן אלדה) שמביא עימו נינוח של גזענות, חוקי משפחה עתיקים, סירוב להגיש משקאות מעורבבים ללקוחות ובכלל יחס מחורבן לשאלות. לשני האחים גם אחות (אידי פאלקו) שרוצה לפרק את הבר שלא ממש מצליח כלכלית.
הסדרה מתנהלת לאט, מצולמת כמו סדרות אולפן של פעם, רק בלי צחוקים, מורכבת מסיפורים, סיפורים ובגלל האופי שהוא הצגה מצולמת או שהצופים מוקסמים או שהם מבולבלים. אז אחרי שעשיתי סוויץ' בראש לדרמה, אני מנסה לראות את הפרק השני, בראש נקי, בלי ציפיות. בכל זאת הגיבור שלי עושה סדרה ואני רוצה לפרגן. ולמה אני קוראת ללואי גיבור? יש לו כישרון מיוחד לקחת סיטואציות יום יומיות שקרו לנו, בווריאציות כאלה או אחרות, ולתת לנו מראה על ההתנהגות והרגשות האמתיים שצצים. הוא לא מפחד לגרום לנו להרגיש חרא עם עצמנו כצופים, גם בקומדיה, וגם בדרמה. הוא לא מפחד ממוסר השכל, ממסקנות, ממחשבות רעות, מדיכאון, מלוזריות.
אז אנחנו חוזרים לשאלה הכי חשובה, אם הסדרה, יושבת על מוטיבים ישנים, הצגה מצולמת, ומלא דמויות שמרכיבות לכם את "החיים בארה"ב ע"פ לואי ב-2016" אז למה לצפות? אני חושבת שלואי מנסה לחדש את הז'אנר, אני דיי בטוחה שלא קיללו כל כך הרבה בסדרות כמו "צ'ירס". אני בטוחה, שלא אמרו ככה את האמת כל הזמן בפנים, ושהיא הייתה לא נעימה, ואפילו מעליבה. אם זאת, התוצאה קשה לצפייה, לא אשקר, לצפות בדרמה של לואי זה קצת כמו לשבת מול טיפול פסיכולוגי שלו.
שורה תחתונה: לואי. סי. קיי עושה דרמה, האם אתם אמיצים מספיק לראות?
Comments
Powered by Facebook Comments