Flaked – המלצה חמה לשם שינוי! מכירים את זה שקומדיה מתחילה ואתם ישר אוהבים אותה? אולי זה בגלל ש- Flaked לא מתאמצת יותר מדי להצחיק או להביך אלא. כמו בחיים האמתיים הסיטואציות של היום יום הם שילוב נפלא של מביך, מצחיק, מתוק, מריר. בסדרה מצליחים לעשות שילוב מוצלח של כל אלה שאפשר לסכם אותם בציניות, שנאה עצמית ושמחת חיים בו זמנית. בקיצור איך אפשר לא לאהוב את הכושלים?

וויל ארנט ("משפחה בהפרעה") כותב (יחד עם מארק צ'אפל) ומככב בסדרה חדש של נטפליקס בשם Flaked. צ'יפ הוא אלכוהוליסט לשעבר, ובסה"כ חרא של בן אדם. הוא לא ממש עבוד, לא משלם על הקפה שלו, מייעץ לכולם איך הם צריכים לחיות החיים שלהם אבל מתייחס בזלזול לבחורה שהוא יוצא אתה, בו זמנית, מתחיל עם הבחורה שהחבר הכי טוב שלו מחבב ועוד. הוא גר בבית של החבר הכי טוב שלו, בלי גרוש על התחת, משנורר כסף מכל מי שהוא יכול, מתחמק מכל המחויבויות שלו, מתעלם מבעל הדירה שלו (אבא של אשתו לשעבר) ועוד.  צ'יפ הוא הבחור הכי חרא שכיף לאהוב.

כל הדמויות חביבות, החל מצ'יפ, חברו הטוב ביותר דניס, שכדי להתחיל עם בחורות צריך לעשות מחקר מעמיק של חודש ואפילו קולר, החבר האידיוט, המסומם, על תקן הבדיחה הקומית מצליח איכשהו לחצות את הקריקטורה. כל זאת בגלל כתיבה מאד משוחררת, יום יומית ומשחק מצוין. ככל שהסדרה מתקדמת הדמויות מתפתחות, אנחנו מגלים את העבר שלהם בצורה מתוחכמת ומעניינת וכמו פריחה הם נהיים יותר יותר יפים מפרק לפרק. היחסים המורכבים בין צ'יפ לדניס הם לב הסדרה, ושניהם בולטים כל אחד, בתפקידו.

כל הפרקים כבר זמינים בנטפליקס ואתם יכולים לעשות לכם מרתון אינטליגנטי, מצחיק אבל גם רווי ברגעים דרמטיים, במקום לצאת החוצה ולדבר עם אנשים.

שורה תחתונה: קומדיה מקסימה על אלכוהוליסט דחיין ושקרן שמסרב להתבגר וגונב את הבחורה של החבר הכי טוב שלו. ממומלץ מאד.

להמשיך לקרוא ←

The Aliens-סדרת דרמת מד"ב חדשה מתרחשת בעולם בו חייזרים שנחתו לפני 40 שנים באנגליה, כעת חיים בגטו. לואיס, העובד בביקורת הגבולות, מגלה במהלך מרדף אחרי חייזרים שמרווחים סחורה גנובה, שהוא שומע את פצצת הסאונד שרק חייזרים אמורים לשמוע. הוא עושה לעצמו בדיקת DNA מבלי לגלות לאף אחד. בינתיים אחותו ובעלה מסתבכים עם סחורה גנובה ומבקשים את עזרתו. לואיס צריך להעמיד פנים שהוא עושה פשיטה על הסוחרים ולהבריח אותם אחת ולתמיד אבל העניינים מסתבכים והרעים בורחים עם אחותו.

סדרות בריטיות מטבעם, צריכות תסריט טוב, הרבה הומור, גם שמדובר בדרמה, כדי לפצות על העדר תקציב ביחס לסדרות אמריקאיות. הגיבור הראשי מייקל סושה ("עד עצם היום הזה") נראה כמו טמבל אבל לאט, לאט התושייה שלו מצליחה להוציא אותו ממצבים אבסורדיים. הסדרה מתנהלת כמו קומדיית אקשן עם נגיעות מד"ב ופנטזיה, בגלל שהחייזרים נראים כמו בני אדם, ואנגליה נראית מודרנית לחלוטין, כמו ב-2016, בלי ניסיון לעשות אותה עתידנית ומטופשת.

אז לא אנחנו לא מקבלים את "תיקים באפלה" עם קונספציות והחייזרים כבר כאן, והם לוהטים ככה שלואיס יכול להתאהב בחייזרית שהיא "ילדה רעה". אנחנו כבר לא מתעסקים בהסתרות ומקרים בלתי מפוענחים אלא ב"חייזרים" שנראים בדיוק כמונו, אבל מקבלים זכויות אחרות ולכן נאלצים להיות בצד הלא נכון של החוק. כאמור, המשחק היחיד עם החייזרים הוא בעלילה, שם דרך הדיבור על החייזרים אפשר להתעסק בנושאים חמים כמו הגירה בלתי חוקית, מעמדות שונים באנגליה, והרצון להתקדם הלאה בסולם. נושא, שכל אדם, יכול להתחבר אליו בצורה קלילה ולא מכבידה.

שורה תחתונה: מומלץ לחובבי ז'אנר מד"ב.

פוסט קצר מהרגיל- מדוע? כדי לצפות ב-"Fuller House", סדרת ההמשך של "צער גידול בנות" (1987) שעלתה החודש בנטפליקס צריך שקית הקאה והמון נוסטלגיה לסדרה המקורית. חידוש סדרה, שמתחילה בכניסת הדמויות שהזדקנו, לרקע צחוק מוקלט, בדיחות עם טעם וריח בני עשרים שנה,היא בהחלט סימן רע בעידן של הטלוויזיה הנוכחית.

זו היא לא הסדרה הנוכחית החדשה שתזכה השנה לחידוש ואיתה יהיה גם עונה נוספת ל"בנות גילמור" (7 שנים אחרי שירדה) סרט ל"פמלייה" (4 שנים אחרי שירדה) ועוד. הדוגמאות רבות. נגמרו הרעיונות המקורים לסדרות חדשות? אין בעיה נעשה חידוש לסדרות ישנות. אם הייתה אמירה חדשה, אולי גם הייתי נהנית מהחידוש, אבל כשסדרה יורדת לרוב זה בגלל שהיא מיצתה את עצמה ואת הנושאים שהיא התעסקה בהם. וזה בסדר גמור, כשסדרה יורדת היא מפנה מקום לסדרות חדשות, מעניינות ומאתגרות. אז למה בדיוק צריכים את התוצר הפתטי, המביך, עמוס הפתוס, מחוות העבר שהוא ""Fuller House"?

לא סתם האחיות אולסן, האימפריה העשירה ביותר שיצאה בעקבות הסדרה, החליטו לא להשתתף בחידוש, בעוד שאר השחקנים, שהקריירה שלהם דשדשה מאז שירדה הסדרה (אולי מלבד ג'ון סטמסוס).

כמו כל ילדה בניינטיז, ראיתי את כל הפרקים של הסדרה, ובתור ילדה התחברתי אליה, כנראה שגם אז היא לא הייתה יצירת מופת אבל היום היא ממש בלתי נסבלת, לא אחרי שהתקדמנו שנות אור, אל קומדיות מתוחכמות מסוג אחר לגמרי. אי אפשר לחזור אחורה, לא בהומור, ולא בחיים. וכל ניסיון כזה מרגיש כואב ומוחק את הזיכרונות הטובים שאולי כן יש לכם כצופים מהסדרה.

שורה תחתונה: זה לא כל כך נעים לראות גן סגור או את הגיבורים שלך מזדקנים ומביכים את עצמם, במיוחד שהם לא גיבורים אלא קומדיה סוג ב' מהתחלה. לא מומלץ.

להמשיך לקרוא ←

Baskets- קומדיה. יש סדרות שלא משאירות את הצופה אדיש. הן מוציאות ממנו תגובה קיצונית, לטוב או לרע בגלל שהן טעם אחר בים של סדרות דומות.  FX אוהבים ליצור סדרות נישה ובמקרה הזה קומדיות שחורות שהצופה לא בהכרח צוחק בהם. הסדרה החדשה שיצרו לואי סי-קיי וג'ונתן קרייזל ("פורטלנדיה") עם שחקן הקולנוע זאק גאליפנקיס (שגם מככב בתפקיד הראשי) מספרת על ליצן בשם צ'יפ באסקסט שנזרק מהאקדמיה לליצנים בצרפת וחוזר לקליפורניה בלית ברירה מובס ומושפל. הוא נאלץ לעבוד כליצן רודיאו, להתמודד עם אשתו הצרפתייה, כפוית הטובה שאינה תומכת בו ובחזונו להיות ליצן, אחיו התאום המתנשא מעליו ואימו, הדראג קווין. כמובן שהוא אינו מסוגל להראות חיבה אל מרתה, סוכנת ביטוח, המנסה להתחבר איתו והאדם היחיד בחייו שמתעניין בו.

הדמויות הן לא שנונות או מצחיקות, הסיטואציות כן. נדמה שהכותבים מתעלמים מהקהל וכתבו את הסדרה בשביל עצמם. הם בוחרים לשים במרכז הסדרה ליצן, סמל שבתרבותנו הוא ממזמן הרבה יותר מפחיד מאשר מבדר, כמה סרטי אימה נעשו על ליצנים? (אם לא ראיתם את הסדרה הבריטית המצמררת 2009 Psychoville יש שם ליצן רצחני שטרד את מנוחתי שבועות). מצד שני, חייו כל כך מעוררי רחמים, כולם כל כך רעים אליו והוא כל כך מסור לתפקיד שקשה לכעוס אליו. הוא כמו הילדים שהיינו בתיכון כשעוד האמנו שנוכל לעשות הכול כשנגדל אם רק נעבוד קשה. הוא לא רוצה להתפשר על כלום, לא על הקריירה ולא על האהבה וכך יוצא שכולם דורכים עליו בסוף. הסדרה אומנם הולכת על הקו הדק שבין ריאליזם לסוראליזם אבל דואגת לשמור שהדמויות שלה לא יהיו לגמרי קריקטורות.

התוצאה היא סדרה שמאד לא מתחנפת לקהל וקשה לי להמליץ עליה בפה מלא. יכול להיות שתראו אותה וההומור היבש, המביך, כשהמטפורה "מים שקטים חודרים עמוק" מתארת אותו כהלכה ידליק אותכם. אם אתם אוהבים את הקומדיות שלכם עם פאנצ'ים, דיאלוגים שנונים, ועלילות פרק עם מבנה קלאסי, הסדרה הזו ממש תרגיז אותכם. כמו שאמרתי בהתחלה הסדרה הזו לא משאירה אותכם אדישה.

שורה תחתונה:  קומדיה סוראליסטית על ליצן לוזרי שעובר משבר גיל 40 וחוזר הביתה למצוא את עצמו מחדש ולהגשים את חלומו להתפרנס מליצנות. מומלץ רק לחובבי קומדיות שחורות הארדקור.

להמשיך לקרוא ←

Superstore- ב-2006 יצא סרט בריטי, חצוף, ציני ומקסים בשם "קאשבק" על בחור ביישן שנפרד מחברה שלו ומתחיל לעבור בסופרמרקט בלילות, וכדי להתמודד עם המשמרות הקטלניות הוא מדמיין את כולם עירומים.10 שנים אחרי ולדעתי לא במקרה מגיעה אלינו קומדיה אמריקאית חדשה על צוות העובדים של חנות כולבו ענקית שהם כמו משפחה ענקית. מינוס העירום, בכל זאת אמריקאי.

הסדרה מתחילה כאשר הבחור החדש והחמוד (בן פלדמן "מד מן") מתחיל בטעות עם הממונה עליו ("אמריקה פררה, הזכורה בעיקר מ"בטי המכוערת" שחוזרת לקומדיות אחרי כמה סרטי אינדי והופעות אורח ב"אישה הטובה"). יוצר הסדרה כתב בעבר ב"משרד" והוא מתמחה בכתיבת צוות הווי חברה, והסדרה אשר נעה על הגבול מתוק-מצחיק-מביך, ומתרכזת בדמויות החמודות-אקסצנטריות שלה וביום יום של החנות. בין הדמויות נמצא בחור בגלגלים, עובדת בהריון מתקדם, בוס מביך וקתולי אדוק ועוד.

כל הוויב של הסדרה מרגיש כמו ריפ אוף של סדרות בריטיות מרובות שאין להם תקציב ולכן לרוב מצולמות במעט לוקיישנים, עם מעט שחקנים ומבוססות על בדיחות גזעניות, דמויות שמביכות אותך, וסיטואציות שכצופה לא ברור אם אתה אמור לצחוק או לבכות. דוגמאות נפלאות לכך חוץ מ"מהמשרד" הבריטית הם: The Smoking Room, The IT Crowd, Extras, FM.  אז מצד אחד, מעריכה את המאמץ שלהם לאתגר את הצופים ולא לתת להם עוד סיטקום שמאכיל אותך בכפית בסגנון "המפץ הגדול". מצד שני, אני לא ממש צוחקת, או מחייכת. 

הכימיה בין השחקנים הראשים מוצלחת, והדמויות המשניות אומנם קלישאות אבל חמודות. יש תחושה שברגע שהסדרה תגדל ותמצא את הקצב שלה היא תתחיל להתפרע ולהרשות לעצמה לצאת מהקופסא ואז התוצאה תהיה כיפית, השאלה האמיתית האם הרייטינג יתן לה בכלל להגיע לשם?

נראה לי  שקהל היעד של הסדרה הוא כל מי שאי פעם עבד במשרה בלי עתיד, כשהמשענת העיקרית בעבודה היא החברים. כל אחד יכול להזדהות עם הקשר הזה בעבודה שלא יכול להשתוות לשום דבר ומצד שני גם הקטנוניות על הדברים הקטנים והתעקשות על שטויות בשם מה בדיוק? כי ככה. לא לצאת פרייאר? הישראלים שונאים לצאת פרייארים.

שורה התחתונה: קומדיה אינטליגנטית שמדיפה חמידות אבל לא מחדשת.

להמשיך לקרוא ←

Bordertown- ההומור החדש של 2016 זה לצחוק על מיעוטים, אבל בפרונט. Mark Hentemann מהכותבים והמפיקים של "איש משפחה" קיבל סוף סוף את ההזדמנות לנהל סאטירה מצוירת משלו. הסדרה מספרת על על שתי משפחות שכנות שגרות בעיירה "בורדטאון" במדבר, על גבול מקסיקו- ארה"ב. אחת המשפחות היא מקסיקנית והשנייה רד- נקס והם כמובן אויבים מושבעים עד שאב המשפחה, שוטר גבולות, מגלה שבתו התארסה לבנו של השכן וכעת למען משפחתו הוא צריך ללמוד להסתדר עם אויבו.

ההומור עדין תקוע בבדיחות, הם- אנחנו, עם כמה הבלחות חמודות על המשטר בארה"ב וכמה יציאות תקינות פוליטית שהיו חביבות. סה"כ לא צחקתי בקול רם יותר מדי וזה הפיילוט. הפרק הראשון היה עמוס בקלישאות וצפוי. ראיתי את הפרק הראשון בלי לדעת עליו כלום וחמש דקות לתוך הפרק אני חושבת, זה היוצרים של "איש משפחה"? זה הרי לא היוצר של, זה אחד הכותבים שהיה בסדרה. זה לא סימן טוב בעיני כשההומור והגרפיקה ישר מסגירים את העבודה האחרונה שלך.

שורה תחתונה:  "איש משפחה" רק במקום פיטר יש שוטר ובמקום ג'ו יש מקסיקני. בכל זאת 2016, התקדמנו למיעוטים. לצחוק על מיעוטים.

Angel from Hell- קומדיה חדשה בכיכובה של ג'ין לינץ', שאחרי "גלי" נהייתה כוכבת על, למרות שהיא עשתה את אותו תפקיד של גריניץ'. היא הרשע בהתגלמותו, רק שבסתר יש לה לב והיא עשתה את זה במספר סדרות ביניהם "אנשי מסיבות" ו"שני גברים וחצי". גם הפעם היא לא מאכזבת. היא מדברת מהר, מעליבה את כולם בלי הבדל דת, גזע ומין, וכמובן מתלבשת כמו קריקטורה של פמיניסטית לסבית.

בקומדיה החדשה, אליסון (מגי לוסון מ"ניחוש חוקר") בחורה מתוקה, עדינה ובלונדינית לא בטוחה עם החברה החדשה, (לינץ') והקצת סטוקרית שלה, היא מלאכית שומרת או אישה משוגעת. רק כשהמלאכית עוזרת לה לתפוס את הארוס שלה על חם, היא מתחילה להאמין לה שאולי היא לא שקרנית. הסדרה היא עוד תוצר מתוק, צפוי, ערוך היטב אך חסר שום ערך מוסף. לא ברור לי למה ממשיכים לא לכבד את הצופים ולעשות סדרות מסוג זה שהסופרלטיב הכי טוב שאני יכולה לתת לו הוא: למל"מ. מהסדרות שקל לנחש מה יקרה הלאה, ואפשר פשוט להיכנס ולצאת מהם בלי מאמץ.

שורה תחתונה: אוהבים לא לחשוב? סדרה שטובה רק בתור ג'ילטי פלז'ר ממש חסר קלוריות או ערך מוסף.

Cooper Barrett's Guide to Surviving Life- קומדיה. יש לי שנאה עזה לסדרות קולג' חסרות מעוף שמצוטטות את כל הסרטים שגדלתי עליהן. דוגמאות לסדרות קולג' נפלאות, קיטשיות אך חכמות, מלאות בקלישאות על התבגרות שנעשו בצורה אינטליגנטית ושנונה יש בשפע (Undeclared  של ג'אד אפטאו ,למשל, או דוגמה עדכנית יותר, Community של דן הרמון). אז, כשהפרק הראשון על החיים של קופר בארט, בן 26, שאין לו מושג מה לעשות בחיים שלו,  יוצא, התוצאה מרגישה כמו תקליט שרוט.

יש לו שכנה חדשה ולוהטת, לפחות שניהם מודעים לקלישאה ונהיים חברים טובים. כן, אני בטוחה שלא יהיה בניהם מתח מיני. ווינק ווינק. יש לו כמובן חבורה הכוללת את החבר האתני (אפרו אמריקאי ומלא כי אם אפשר לסגור שתי פינות, למה לא?), החנון, והחבר המבוגר שאשתו עומדת ללדת ולא מוכן עוד לאחריות. גם את מרגישים שאני מתארת כל סרט קולג' באשר הוא? אז החבורה מארגנת מסיבה פרועה שמסתבכת וכל הפרק הם עסוקים בתוצאות המסיבה שהסתבכה. לא קראו לזה "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ?

שורה תחתונה: אמריקן פאי: 2016.

Idiotsitter- קומדיה. ג'יליאן בל ושרלוט ניוהאוס כותבות ומככבות בקומדיה מקסימה שהתחילה כסדרת ווב שעלתה בקומדי סנטרל ב-2014 וכעת עולה כסדרה מן השורה. בילי, אקדמאית ענייה ומשכילה נשכרת בתואנת שווא להיות "בייביסיטר" על ג'ין, בחורה בגילה כמעט, שנמצאת במעצר בית. אביה ואימה העשירים, והעסוקים בעצמם לא רוצים להתעסק עם בתם הילדותית והעבריינית ומשאירים אותה עם בילי לבד.

קודם כל הסדרה עוברת את מבחן בכדל (https://www.youtube.com/watch?v=yqgwZOMHg8U) ובגדול. יש לכם שני בנות, עם שמות פרטיים, שמדברות זו עם זו, לא על גברים. מבחן שסדרות וסרטים רבים נופלים בו. שנית, החברות בינהם כמו כל סדרה ששמה זוגות הפוכים כלב הסדרה, היא מעניינת. התוצאה מוזרה, מביכה, לעיתים לא מובנת, אבל בהחלט מסקרנת מספיק בשביל לראות עוד פרק. 

שורה תחתונה: לחובבי "ברוד סיטי", "ניצבים", "המשרד" הבריטי וקומדיות מצבים מביכות באשר הם.

Mozart in the Jungle- קומדיה. העונה השנייה של "מוצרט בג'ונגל" עולה בראשון לינואר 2016 לא במקריות. 10 פרקיה, בני החצי שעה, הם קלים לעיכול, סקסיים, אבל מתיימרים להיות מתוחכמים, והכי חשוב חושפים לנו עולם שרובנו כנראה יודעים עליו כלום, כשברקע קטעי מוזיקה מוכרים וכובשים.

הסדרה של AMAZON סדרה מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של בלייר טינדל, נגנית אבוב בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, שבו חשפה את אחורי הקלעים של עולם המוזיקה הקלסית. הניסיון של הסדרה באופן כללי הוא להציג את עולם המוזיקה הקלסית באופן סקסי, מלא תככים פוליטיים, סקס, סמים, צעירים מבולבלים המחפשים את עצמם, בקיצור כל בני 20+ במקום עבודה המנסים להוכיח את עצמם.

את הסדרה עצמה יצרו השחקן הקומי ג'ייסון שוורצמן ("משועמם") שכתב יחד עם רומן קופולה גם את ("רכבת לדארג'ילינג") והם התחברו עם אלכס טימברס ופול וויץ' הבמאי של ("רווק פלוס ילד" ו"פגוש את הופקרס"). הצוות המנצח הזה גם גייס לטובתו את גאל גרסיה ברנאל ("לא" ו"חינוך רע", מלקולם מקדואל (לנצח אלכס מ"התפוז המכני") ולולה קירק (אחות של ג'מינה, נו, ההיא מ"בנות"). בעונה השנייה הכותבים זנחו את הרעיון שהיילי היא הגיבורה, רשמית הבינו שרודריגו גונב את ההצגה בלי בושה בתור המנצח המשוגע אך הכובש ושניהם מובילים את הסדרה.

 כדי להיות בטוחים שנרגיש יוקרתיים ומושקעים הם הביאו שחקני חיזוק כמו: גרטשן מול ("אימפריית הפשע") ודרמוט מלרוני ("הדייט שלי לחתונה"). בשנים האחרונות מלהקים את מול רק לתפקידים של לוליטה מפתה ובוגדנית ואת מלרוני לדוש באג הכריזמטי. חבל שבמקום להשתמש בשני שחקנים עם יכולות מלהקים אותם שוב לתפקידים דומים.

אזהרה, *ספוילרים לעונה*, הצד החזק של הסדרה הוא הרבה הומור עצמי ושנינות, כל הדמויות מגוחכות אך נוגעות ללב. אף אחת לא מקבלת יחס מיוחד מהכותבים וכולם מקבלים עונש על התכונה שהכי מאפיינת אותם ושהם לא מתמודדים איתה במהלך העונה. יהירות (תומאס/ מאסטרו, משוחק ע"י מקדואל), תמימות (רודריגו/מאסטרו, משוחק ע"י ברנאל), חמדנות וחטא הגאווה (היילי, משוחקת עי" קירק).

תומאס, המנצח הקודם של התזמורת חושב שהוא כותב את יצירת המופת של המאה, עד שחברו אומר לו שהוא מעתיק מהגדולים ביותר. כשהוא מבין זאת הוא לוקח את רודריגו שלא מוצא את עצמו, אכול הגעגועים למקסיקו, ושעוד לא הצליח לגבש את התזמורת וביחד שני המאסטרו מפתחים ברומנס. תומאס ממשיך לבקש מאנשים שונים שינציחו את יצירת הפלא שלו עד שהוא מקבל את האמת הכואבת בפנים. אולי הוא לא ממש רוצה לסיים את היצירה, כי האחרונה, כי מסמלת את הדבר האחרון שהוא אי פעם יעשה, את הזקנה שנופלת עליו.

רודריגו, המנצח הנוכחי, בחזונו להפוך את התזמורת לטובה ביותר, ממשיך בחיים ללא תוצאות, שוכב עם מי שבא לו, מפטר עוזרת אישית בלי להבין שהיא הבת של אחד התורמים הכי חשובים של המקום, מביא מסיבה רועשת לדירה שלו ומוצא את עצמו ללא דירה ועוד. הכי חשוב, הוא מאוהב בהיילי אך במקום להגיד לה הוא עוקב אחריה, קורא לה בשעות מוזרות של הלילה ומתנהג כמו ילד בן 14 שעוד לא גידל איך מחזרים אחרי בנות.

גם כשהתזמורת נוסעת למקסיקו, הדבר שהוא חושק בו יותר מהכול זה להרשים את המנטור הותיק שלו, אך הוא אינו מופיע להופעה. רודריגו, שנמצא במקום נחשק, גבר בן 40, שמחוזר ע"י נשים, ותורמים ועדיין מרגיש כמו ילד קטן ואבוד שזקוק לאישור מהסביבה.

היילי לעומתו, דמות לא פחות בעייתית, היא נמצאת בקשר עם רקדן מתחיל ובמקום להגיד לו שנישקה את המאסטרו, היא שולחת לו מסרים כפולים. במקום לדבר עם מאסטרו על הרגשות שלה, היא מוצאת לו עוזר אישי חדש במקומה. היא מפלרטטת עם נגן מבוגר ומוערך שבא להופעה וברור שהוא שוכב עם כל נגנית מתחילה. בקיצור, מרגיש שהיא קצת לא לומדת. במיוחד כשהיא כל הזמן מקבלת ביקורות חיוביות מהסביבה שהיא כבר לא הפרי הבוסר שהיא הייתה בעונה הראשונה ושהיא משתפרת מחזרה לחזרה.

עלילות המשנה הם פחות חזקות באופן כללי. גלוריה, המנהלת של התזמורת מכירה את עצמה מחדש  ומתחברת שוב לתזמורת (ברנדט פיטרס היא שחקנית תיאטרון מוכרת עם רזומה של פרסי טוני מכובדת מאחוריה וקול סופרנו, כבר ראינו לאחרונה אותה ב"סמאש" בכמה קטעי שירה מרשימים) ככה שלראות אותה שוב "פתאום" ו"בטעות" נזכרת שפעם ידעה לשיר, זה לא ממש אמין.

או, סיפור אהבה הלסבי בין סינתיה לנינה, מרגיש מאד מיותר. כבר הדגישו בעונה הראשונה שסינתיה היא דמות מינית ששוכבת עם דמויות בעלות סמכות וזה מה שמרגש אותה יותר מאשר גיל, מגדר, וכדומה. אבל לפעמים מרגיש שלשם הגיוון הכותבים ימציאו קו עלילה, "גם אנחנו רוצים דמות לסבית", אשר לא בהכרח תורם לקידום העלילה או לפיתוח הדמות. קו העלילה היחיד, שמרגיש מודרני ורלוונטי  הוא התזמורת אשר נאבקת על זכויותיה נגד ההנהלה.

סה"כ העונה בתור סדרה אשר בנויה על קונספט מרתון, היא מהנה, משעשעת, ועשויה בצורה קסומה. כן, למרות התככים והאכזבות נדמה שהעולם הוא כמו פנטזיה רומנטית, חיוביות ואופטימית, בסופו של דבר. לכן, הצפייה בסדרה היא אקט כיפי גם כאשר הפרקים לא אחידים. האווירה המיוחדת, הקשר החזק בין חברי התזמורת, שגורם לך כצופה לרצות להיות חלק מהקליקה, המוזיקה הקלאסית והפלצנות שהיוצרים אוהבים לגחך עליה, הכול מתאחד לסדרה שנעים לראות. במיוחד ביום חורפי, תחת שמיכה.

שורה תחתונה:  סקס, תככים, מוזיקה קלסית ובדיחות סבא.

סדרות נוספות ששווה להזכיר בקצרה:

Banshee- אקשן. חייבת להזכיר במילה את העונה השלישית של באנשי אחת הסדרות האהובות עליי. סדרה אלימה, קולנועית, שלא מחפשת לדבר על רגשות ולתת לך עלילה מורכבת אלא לייצר אקשן עשוי היטב שלא רואים בטלוויזיה. מה צריך יותר? צריך גם לציין שהם בוחרים את הניצבים הכי פריקים ומיוחדים שנראו על המסך, הם פשוט יודעים לייצר אווירה.

שורה תחתונה: מאז צ'אק נוריס לא היה יותר גבר, גבר על המסך!

Kingdom 2014- דרמת איגרוף. בעונתה השנייה סדרת האגרוף הכי פחות אלימה אך עמוסת הדרמות האישיות שבה לחיינו ובעיקר שובת לב בזכות משחקו המצוין של ג'ונתן טאקר ("ורוניקה מחליטה למות") וקלי ס'נציז ("אבודים").

שורה תחתונה:  אין הרבה סדרות איגרוף, שזה כבר טעם אחר, בים של סדרות דומות.

Fargo-  דרמה. העונה השנייה מומלצת מהסיבות הבאות, בעוד היוצר הקדיש בעונה הראשונה זמן רב ליצירת העולם והחוקים של העיר ותושביה, העונה השנייה מלאת אקשן, קצב מהיר והבחירה בקומיקאים (ניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף"), כריסטין מיליוטי ("איך פגשתי את אימא", וטד דנסון הוותיק) לתפקידים דרמטיים משתלמת ביותר. ראו השתפכות נרחבת בפוסט נפרד.

שורה תחתונה: אם אתה רוצים להיות מעודכנים בתרבות הפופ זה חובה.

iZombie– קומדיית זומבים/פשע. רוב תומאס היוצר של ורוניקה מארס בכלל התחיל ככותב ספרי נוער ואכן מה שהוא מתמחה בו זה צרותיה של מתבגרות, אפילו כשהן בנות 30 והן נהפכו לזומבי. בעונתה השנייה של הסדרה הכותבים עלו על איזון טוב בין "פרשת המוות השבועית" לבין קו העלילה הכללית ואת כל אלה הם מתבלים בהרבה הומור עצמי, ורפרנסים לסדרות על טבעי אחרות.

שורה תחתונה: ג'ילטי פלז'ר קליל ומוצלח לחובבי "ורוניקה מארס" ו"באפי".

Hemlock Grove- פנטזיה  אימה גותית. סדרת הערפדים והזאבים הגותית של Netflix סיימה את עונתה השלישית והאחרונה השנה. למרות עונה יחסית חלשה, אני עדיין שומרת לה חסד על שתי עונות ראשונות נפלאות מלאות דם, אלימות, פילוסופיה, צילום שכולו מבע קולנועי משובח, והבנה שאפשר לעשות סדרת על טבעי חכמה שלא לוקחת את עצמה ברצינות אפילו שהיא דרמה.

שורה תחתונה: שווה צפייה לחובבי הז'אנר בלבד.

The Fall-  מותחן. אחרי שג'ימי דורנן הראה לנו שהוא שחקן מצוין בעונה הראשונה של הסדרה הבריטית המדוברת ואז הראה לנו שהוא שחקן נוראי בסרט "50 גוונים של אפור" הוא היה חייב להציל את המוניטין שלו ולחזור לעונה שנייה מצוינת ומותחת ולמרות הסוף המאכזב, ג'יליאן אנדרסון, עדיין משחקת שם את אחת הדמויות הנשיות המורכבות והמעניינות ביותר שבאופן אירוני הצופה שונא ונמשך אליה בו זמנית.

שורה תחתונה: המתח בסדרה הזו שווה כל רגע.

Rectify- דרמה. "התיקון" סיימה את עונתה השלישית ואני עדיין לא לגמרי מבינה את הסדרה הזו. יש פרקים שאני שבויה לגמרי במסע של דניאל להתאקלמות בחברה ויש פרקים שכל הדיבורים על האלוהים והמשמעות בחיים רק מדכאים וגורמים לי לרצות להעביר את הפרק. מה שבטוח, צוות השחקנים המהפנט של הסדרה הוא הסיבה העיקרית לשוב אליה.

שורה תחתונה: לאנשים שאוהבים לבלבל את המוח ולשמוע אנשים אחרים עושים את אותו הדבר.

Outlander-  פנטזיה תקופתית. מה שהתחיל כסיפור רומנטי למשרתות עם נופים מהממים וירוקים וגיבורה פמיניסטית, יחסית לתקופתה, מקבל תפנית אפלה, ולעתים קשה לצפייה בעונה השנייה. הוזהרתם.  מה שכן, הומור בריא, שחקנים מושכים, נופים כובשים, ועלילה עם הרבה אקשן שומרים על העניין משבוע לשבוע.

שורה תחתונה: להזיל ריר זה תמיד סיבה טוב.

Orange Is the New Black- דרמת בית כלא. למרות שחקניות חיזוק לוהטות (למשל, הדוגמנית לילי רוז) העונה השלישית ללהיט הכלא המדובר היא פחות חזקה. אומנם, הם הורידו את כמות הפלאשבקים המיותרים ויותר התרכזו בדמויות הפחות לעוסות, ועל כך כל הכבוד להם, אבל קו העלילה הכללי של העונה היה פחות חזק והדילמות מתחילות לחזור על עצמם.

שורה תחתונה: כולם מדברים על זה, מה לא תראו?

Game of Thrones- פנטזיה. יש סיבה להמשיך לצפות בזה מלבד העובדה שאנחנו יצורים חברתיים שנמצאים בפייסבוק, בפורומים, בבלוגים ולא רוצים להיות מחוץ לשיחה החברתית? כשדיברו על הפרק החדש ב"משחקי הכס" בעונה האחרונה הייתי מעודכנת אבל האם הייתה שמחה ועונג כל פעם שיצא פרק? לא יותר מדי. טוב שעוד יש פרקים של "האישה הטובה" הם כבר לא בשיאם אבל לפחות אני לא משחקת בפלאפון שלי בזמן הציפייה.

שורה תחתונה: לא תהיו חלק מהשיחה בהפסקת קפה?

The Big Bang Theory- סיטקום. אני גיקית. אני קהל היעד של הסדרה הזו ואני אומרת בפה מלא ובלי חרטות היה צריך להוריד אותה מהאוויר לפני 3 עונות כשהיא עוד הייתה מצחיקה והיה לה עוד אמירה כלשהי, קטנה ככל שתהיה על העולם. עכשיו זה פשוט גסיסה איטית של הדמויות האהובות.

שורה תחתונה: אפשר לוותר.

The Walking Dead- דרמת זומבים. אחרי עונה שעברה חלשה שנראתה כאילו נלקחה מסרט אימה זול, הכותבים עשו סדר ונזכרו במקורות ומה היה מעניין בסדרה מההתחלה. האנשים הם הסכנה האמתית ולא הזומבים אבל הם תמיד הצטיינו בקווי עלילה שהם בין המתח- הפסיכולוגיה והאלימות המאופקת. הם מיישמים את הלקח הזה בצורה חזקה ומעניינית בעונה החדשה והולכים לכיוון חדש.

שורה תחתונה: עונה טובה, אבל המותג נחלש.

Public Morals- דרמת פשע. אדוארד ברנס, במאי ותסריטאי שפרץ בשנות התשעים עם סרטי אינדי ("האחים מק'מלן", "האחת והיחידה"), אחר כך נהיה שחקן כדי לממן את הסרטים שלו ("להציל את טוראי ריאן) ובשנים האחרונות לא הצליח להשיג מימון לסרטים שלו עד ש-TNT אמרו לו בוא תעשה תבוא לטלווויזיה. אז, הוא לקח מספר תסריטים שכולם התעסקו בתקופה שהוא עשה עליה תחקיר מעמיק ולא הצליח להרים לאוויר וכתב ביים, מפיק ומשחק בעשרה פרקים שהם סוג של סרט אחד ארוך. התוצאה, סדרת שוטרים מושחתים בשנות השבעים עם מלא הומור, קצב מהיר, והכי חשוב ברנס יודע לביים שחקנים. קליל, צפוי אבל מהנה ועשוי היטב.

שורה תחתונה: אם אתם מתגעגעים ל "חיים על מאדים" זה באותו רוח של הסבנטיז.

להמשיך לקרוא ←

היי,

דצמבר הגיע ואני לא הייתי בחיים שלכם עד לפני במבה וחצי. אז במידה וביליתם את השנה האחרונה בחור שחור הפוסט הבא הוא בשבילכם. אין חשיבות לסדר.

You're the Worst– קומדיה. אומנם הסדרה הזו פרצה ב-2014 אבל אני דיי בטוחה שאנשים בארץ משום מה לא צופים בה וחבל. העונה השנייה שיצאה השנה הביאה למסך תופעה מעיינינת שלא רואים הרבה בקומדיות. הקומדיה של FX היא קומדיה מרירה, צינית שמציגה את סיפור האהבה המודרני. ג'ימי וגרטשן הם שני רווקים, ציניים, אלכוהוליסטים, בודדים  הגרים באל איי שמנסים לעשות הכול אבל הכול כדי לא להיות ביחד. הם מפחדים פחד מוות להיות זוג בורגני בזוגיות בריאה ולכן מנסים לחבל בזוגיות לכל אורך העונה הראשונה. לצופים ברור שהם מושלמים זה לזו אבל הם כל כך לא רוצים להתבגר שהם מנסים למנוע את מה שברור לנו שצריך לקרות. הם המראה המושלמת לדור הקיים שמתחתן ועושה ילדים מאוחר, שמעדיף להמנע מאחריות ולדחות הכול עד הרגע האחרון והיוצרים של הסדרה נעים על הגבול המצוין שבין דרמה לקומדיה בצורה נאה. אז מה קרה בעונה השנייה. סדרות רבות מצוינות לא מתפתחות וממשיכות בדיוק באותו קו עונות רבות והסדרה, באומץ רב יש לציין, החליטה שהיא מבגרת את הדמויות. קודם כל ג'ימי וגרטשן, *ספוילר* עוברות לגור בעונה השנייה ואין מתח מיני לא ממושש שלוש עונות. שנית, במקום להמשיך בעוד תבניות וגאגים הם החליטו להתבגר והסדרה פנתה לכיוון שהוא הרבה יותר דרמתי מקומי. בעונה השנייה גרטשן מתמודדת עם דיכאון קליני, כשג'ימי מנסה לתקן אותה והיא רק מתרחקת ממנו. קודם כל ההתעסקות בנושא כבד כל כך בקומדיה הוא מעניין וגם הצורה שבהם הם תוקפים את הנושא היא חזקה. העונה הראשונה היא מתוקה, שובה לב וממכרת ולצערי העונה השנייה פחות אחידה אבל עדיין יותר מיוחדת מרוב הסדרות שיש.  FX מתמחים בקומדיות ציניות מרגשות דוגמת Married המבריקה, האבא של כל הקומדיות המודרניות Louie . הם גם לא מפחדים לעשות קומדיות קיצוניות ובוטות כמו The League או  It's Always Sunny in Philadelphia. לכן אפילו לעתים כשהם מפספסים שווה לראות את סגנון ההומור המיוחד שלהם.

שורה תחתונה: אם אתם אוהבים הומור שחור וציני, אבל מאמינים עדיין באהבה, חובה!

UnREAL– דרמה. גילוי נאות, אני עורכת התוכן של ערוץ LIFETIME בישראל, נכון לכתיבת שורות אלה. אנריל, מבית היוצר של לייפטיים היא הממתק האפל, הג'ילטי פלז'ר, הסדרה הממכרת שמחזירה את הכבוד לערוץ. לייפטיים הוא ערוץ שמתמחה בדמויות נשיות חזקות הפונה לקהל נשי. חידושה של הסדרה בניגוד לחברותיה לערוץ ( devious maids, The Client List, Witches of East End) שהן יחסית קלילות, הוא הטון. הסדרה מתמקדת ברייצ'ל (שירי אפלבי) מפיקה זוטרה בתוכנית  בסגנון "הרווק" . רייצ'ל מבצעת את הפקודות של קווין (קונסטנס זימר), מפיקת התוכנית, שאחראית ליצירת הדרמה בסדרה. השתיים נשים חזקות בפרונט והן "כלבות" מניפולטיביות, הן חברות אחת של השנייה מכורח הנסיבות ולא מאהבה. אבל עם התקדמות הסדרה הצופה מוצא את עצמו נשאב גם לסיפור של הרווק והמתחרות, גם לסיפור של הצוות והדרמות מאחורי הקלעים וגם לאופי ההרסני של רייצ'יל שחייב להרוס כל טיפת אושר בחייה. היוצרות של הסדרה הן שרה גרטרוד שפירו ( מפיקה  לשעבר ב"רווק") ומרטי נוקסון ("באפי") והן ביחד יצרו סדרה שלמרות שבמבט ראשון מרגישה כמו טלנובלה עם  כל המרכיבים שעלולים להיות קיטשים ומאוסים מצליחה לייצר רגעים מפתיעים, שנונים, ומדכאים בו זמנית.

שורה תחתונה: לבכות ולצחוק ביחד. אחלה תוכנית, טראש שמפתיע באינטליגנציה שלו. זללתי.

Jonathan Strange & Mr Norrell–  פנטזיה. סדרה בריטית בת שבעה פרקים המבוססת על רב מכר של סוזנה קלארק.  הסדרה מתחילה כאשר הקסם הפס מן העולם, אך כעת, בתחילת המאה התשע-עשרה, נותר רק קומץ של קוסמים תאורטיים. הקוסם גילברט נורל, לוקח על עצמו להחזיר את הקסם לאנגליה. תלמידו היחיד, ג'ונתן סטריינג', הוא ההפך הגמור ממנו. הרפתקן, ומשתוקק להתנסויות חדשות במהרה הקשר בין השניים מתדרדר כשנורל נעזר במלך הפיות ומקים לתחייה אישה ועד מהרה  הקשר בין השניים הופך ליריבות מרה שתפריד בין השניים.  אם אתם אוהבים סדרות בריטיות ויש לכם חיבה לפנטזיה, הארי פוטר מחוויר לעומת הסדרה הזאת. היא מדגימה בצורה נפלאה כיצד אפשר לצלם "קסמים" מבלי שהם יראו מגוחכים וילדותיים. להפך, בעזרת האמצעים הפנטסטיים הסדרה מסוגלת להתעסק בשאלות דרמתיות מענייניות לגביי מוסר, גבולות, אהבה, נאמנות  ועוד. מלבד הנושא שהוא מרתק בעיני, אם קוסמים היו יכולים להשתמש בכוחות שלהם כדי לעזור לנצח במלחמות איך זה היה נראה, מה ההשלכות ומה המחיר שהקוסם משלם, ושבני האדם המשתתפים במלחמה משלמים? כיצד מגדירים מהו הגבולות לקסם טוב או רע, ומהו הצד שצריך לעזור לו?

שורה תחתונה: לחובבי הז'אנר+ סדרות בריטיות, סדרה לא ילדותית למבוגרים שמחוברים לילדים שבהם.

Bloodline–" דרמת משפחה. קשר דם" מבית היוצר של עוד סדרה ותיקה אך לא פחות מבריקה "נזקים" היא סדרת דרמה בת 13 פרקים של Netflix . בסדרה מככבים צוות מנצח קייל צ'נדלר ("אורות ליל שישי"), סיסי ספייסק, סם שפרד, לינדה קרדליני (,פריקים וגיקים") ובן מנדלסון ("ממלכת החיות"). הסדרה מתחילה בקצב איטי אך מהפנט ומהסינופסיס עלולה להישמע כמו עוד דרמה משפחתית אפלה אך סטנדרטית. אל תטעו, יוצרי הסדרה בונים עלילה מתוחכמת, עמוסה בטוויסטים, דמויות מורכבות, מלאות סודות, כשעל כל הכתיבה היפה הזו מנצח בן מנדלסון בתפקיד חייו. אם לא שמעתם את השם הזה לכו לראות את סרטו המצוין (אסיר בוגר- Starred Up 2013) . הסדרה מספרת את סיפורה של בני משפחת רייבורן, הנחשבת לאחד מעמודי התווך של קהילת איזור הקיז בפלורידה המתאחדים כדי לחגוג 45 שנים למלון המשפחתי. חזרתו של בן האמצעי,  ה"כבשה השחורה" של המשפחה, מציפה סודות מהעבר, זיכרונות שהודחקו וחוסר אמון בין האחים שלא ממש אוהבים אחד את השני ומחליטים לסגור חשבונות אחת ולתמיד.

שורה תחתונה: איטי, אבל למתמידים מבטיחה שהסדרה שווה כל רגע. ובן מנדלסון הוא השחור החדש.

Moonbeam City– אנימציה. סדרה מצוירת שמשודרת ב-comedy central. אני לא רוצה לכתוב הרבה על הסדרה כי צריך לראות אותה בשביל להבין. מי שכתב אותה כנראה לקח הרבה סמים כי כל פרק הוא חוויה חדשה של טירוף חושים, שנינות שנראה כאילו את הרעיונות שלהם הוא לקח מתוך החלומות של הכותבים, בזמן שלקחו אסיד. הסדרה מתרחשת בשנות ה80 ומתרכזת בבלש נרקיסיסטי המצליח בטעות לתפוס את הפושעים בזמן שהוא מחריב את העיר. תיאור זה מחוויר לעומת מה שקורה בסדרה אני נשבעת. רק הלוואי שיכולתי להסביר, מה קורה. תצפו בזה בחיי, אולי אתם תוכלו להסביר לי.

שורה תחתונה: לסטלנים, לחובבי בדיחות מתוחכמות ורפרנסים מהאייטיז, לכל מי שאוהב את ההומור של אדולט סווים וקומדי סנטרל.

Catastrophe–  "קטסטרופה" קומדיה. סדרה בריטית שכותבים ומככבים בה שרון הוגאן ורוב דלייני כעת משודרת בעונתה השנייה. הסדרה השנונה, הקורעת, הנוגעת הלב מספרת על בחור אמריקאי ששכב עם בחורה בריטית, הכניס אותה להריון, עבר ללונדון בשבילה וכעת הם צריכים להתמודד עם הבדלי תרבות, הריון בגיל מבוגר, חשש לסרטן ועוד. רגעי ההומור והדרמה משולבים בסדרה בצורה אורגנית וחכמה. הקאסט כולו מפגין יכולות משחק מוצלחות והכימיה בין השחקנים הראשיים היא בדיוק הוכחה שצריך גם כתיבה טובה אבל גם כימיה כדי לגרום לך להתאהב ולמה בדיוק האמריקאים שוכחים את הלקח הזה ומתעקשים לפעמים לשים לך אנשים יפים שברור לך שלא נמשכים זה לזה בכלל? או שיש בהם אפס חברות?

שורה תחתונה: קורע מצחוק, מתאים במיוחד לזוגות בכל שלב בקשר.

 Rick and Morty– אנימציה. הסדרה המצוירת של דן הרמון ("קומיונטי") וג'סטין רוילנד התחילה בעונתה הראשונה כחיקוי לכל מיני סדרות אחרות אבל לאט לאט פיתחה אופי משלה ובעונתה השנייה היא אפילו יותר קיצונית, הזויה, מתוחכמת ומלאה ברפרנסים. הסדרה לא תמיד אחידה בכל פרק ולעתים יש תחושת דה ז'ה וו שמגרדת את המוח מבפנים אבל עלילותיהם הפרועים של הסבא והנכד בעולמות מקבילים כל שבוע הם תענוג ביזרי.

שורה תחתונה: ההומור משובח, הכתיבה משוגעת. סדרה נפלאה ביותר, אבל זה לא מתאים לכל אחד.

להמשיך לקרוא ←