שני פרקי הפתיחה של Wasted, קומדיה בריטית חדשה, כבר קיימים ברשת. ארבעה צעירים, סטלנים, שגרים בכפר באמצע שום מקום ואין להם שום דבר לעשות חוץ מלחפש סמים ולשתות אחרי העבודה (מזכיר לכם אולי את הסרטים של סיימון פג וניק פרוסט?).
מורפיוס מנהל חנות באנג עם אחותו הנירוטית שרה. הוא מסתובב כל הזמן איתה עם קנט, חברו הטוב ביותר שמעדיף לישון חינמית על הספה מאשר לעבוד ועם אליסון העובדת בחנות לידו, עליה הוא דלוק. בחלומתיו מופיע שון בין- הלוא הוא נד סטארק מ"משחקי הכס" ומשמש לו מורה רוחני כדי להשיג את הבחורה.
שורה תחתונה: הקומדיה הסטלנית אומנם סטלנית מאד אבל קצבית, ערוכה כמו סרט אקשן, שנונה ועמוסה ברפרנסים גיקים מטופשים וחיננים. שון בין לא מפחד לצחוק על עצמו למרות שזה תפקיד שממש לא מכבד את את הכישרונות שלו כשחקן ושאר הצוות קורע מצחוק
Vice Principals- ג'ודי היל ודני מקרברייד ( שיצרו בעבר את הקומדיה החתרנית "על הפנים") חוזרים לעבוד יחד בקומדיה חדשה ב-HBO בה מככבים דני מקרביירד, וולטר גוגינס ("המגן", "צדק פרטי"), ביזי פיליפס ("קוגר טאון"). ניל ולי, אויבים מושבעים, מתחרים על משרת מנהל בית הספר כשלהפתעתם המוחלטת אף אחד מהם לא מקבל את המשרה אלא מגיעה מנהלת חדשה והם נאלצים להתרגל למציאות חדשה ולחבור יחד להורידה.
ניל ולי הם לא דמויות מעוררות השראה כפי שאנחנו לעיתים רגילים לראות בסדרות על מורים בבית ספר, ניל הוא אב גרוש, אגרסיבי, שקרן, קטנוני וילדותי לעומתו לי הוא חביב המורים אבל לא פחות מניפולטיבי מחברו. בקצרה שניהם גברים לבנים, גזענים, שחושבים שהמשרה מגיעה להם, והם ישתמשו בכל אמצעי אלים וידרכו על מורים ותלמידים כאחד כדי להגיע ליעד.הקומדיות של היל ומקברייד הן לא מבוססות בדיחות וגאגים, גם לא בדיוק קומדיות מצבים. הם מסתמכים על דמויות כל כך קיצוניות, קצת כמו לראות סרט מצויר אפל. כצופה אתה תחייך לא מעט מהייאוש, הבדידות והלוזריות של הדמויות שמוכנות לעשות הכול בשביל מה שנראה להן שהוא פסגת חייהם- המשרה העלובה, בתיכון.
שורה תחתונה: קומדיה שלא צוחקים בה אבל עם מסר על החברה הפוסט טראמפ שאנחנו נמצאים בה ואוסף שחקני קומדיה מצויינים.
Stranger Things- נטפליקס ממשיכה להפציץ אותנו בסדרות חדשות ומגוונות הפעם יצירת מד"ב מפרי מוחם הקודח של האחים דאפר ("עיירה ללא מוצא"). הסדרה הנ"ל רוויה נוסטלגיה לאייטיז עד שהאזכורים מאיימים להשתלט על העלילה. לפניכם מין ערבוב מקסים של "טווין פיקס", "אי.טי" ואין ספור סרטי אימה.
שנות השמונים, ילד צעיר וחנון נעלם מעיירה קטנה ומנומנת. כעת אימו (וינונה ריידר "ביטלג'וס") אם חד הורית, בלי הרבה כסף ולא הכי יציבה רגשית צריכה להתמודד עם גורמים על טבעים כדי להחזירו כשהשריף (דיוויד הארבור "מנהטן") הוא אב שכול, שיכור, ועצלן שלא ממש מאמין לה שהילד בסכנה. היא מתחילה להאמין שהילד שלה מדבר אליה דרך האורות והקירות בעוד השריף ששכב עם חצי מהעיר אשמים אמיתים. ביינתים, חבריו של הילד שנעלם מחליטים לצאת לחפש אותו ומוצאים במקומו ילדה עם כוחות משונים. מתיו מודין משחק את האבא/ רופא של הילדה בעלת הכוחות המשונים.
הסדרה שהיא כולה הומ'ז לסדרות אייטיז עם קצת וייז "אבודים" רק כדי שנרגיש שכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה קורה אז טעינו. האייטיז טבועים בסדרה החל מהילדים שמשחקים D&D, הילדה המתבגרת שדלוקה על הדוש באג ומאבדת את בתוליה בעוד חברתה החנונית נאכלת ע"י מפלצת מסתורית, היריבות בין האחים, הבחור/הצלם המופנם הקריפי שברור שבהמשך יציל את הבתולה-כבר לא בתולה ועוד. שלא לדבר על ההתעקשות להראות לנו טלפונים נייחים נשרפים, אופנים, ושלל נשכחות מפעם.
שורה תחתונה אם נכנסים לאווירה של אימה, קצת זולה וקיטשית יש לפנינו סדרה שכיף לראות, המגובה במשחק טוב והמון קלישאות שעושות דווקא נעים בבטן ולא גלגול עיניים.
אז אומנם אלו לא סדרות חדשות אבל כמו ששתי סדרות הדרמה האלה הצליחו לחמוק ממני אני די בטוחה שאני לא היחידה שהצליחה לפספס את שתי הסדרות האלו כשהן יצאו וחבל. שתי סופ"ש האחרונים, אחרי מרתונים ארוכים, חשבתי שלא רק שנשים יודעות לכתוב ולביים הן גם יכולות לסחוב סדרה כגיבורות שאולי בחיים האמיתים עושות טעויות אבל בעבודה הן תותחיות.
Happy Valley- סדרת פשע בריטית שנכתבה ובויימה ע"י אישה שעונתה השניה שודרה השנה. קתרין, שוטרת בת 47 שבתה התאבדה, נאלצת לגדל את נכדה שהוא תוצר אונס של בתה המתה. כשהאב/אנס של הנכד יוצא מהכלא הוא מוצא עבודה אצל סוחר סמים מקומי ונכלא לחטיפה שמשתבשת וגובה חיים רבים.
המשיכה האמיתית לסדרה היא לא האם קתרין תתפוס את האנס ואת סוחר הסמים, אלא קתרין עצמה שהיא דמות מלאה סתירות. היא אישה חזקה, שלא נותנת לאף אחד לתת לה הוראות, שמגינה על החלשים, על חשבון האושר שלה. מצד שני היא עצובה כל הזמן, היא ממש לא "מלאכית" ומנהלת רומן עם בעלה לשעבר, שכבר נשוי מחדש. היא אמרה לבנה, שעוד חי, הלוואי שאתה היית מת ולא בתי. לא בדיוק חומר שממנו עשויה אם השנה.
היוצרת של הסדרה (סאלי ווינרט "סקוט וביילי") לא מנסה לבנות לנו גיבורה, וגם לא קורבן. קתרין היא אולי שוטרת, אבל היא נלחמת ברעים, בשיטות שהן גם, כוחניות וגם בדיבור וברוך. כלומר, היא לא גרסא נשית לאיזה בלש באיזו סדרה שכבר ראינו. הבעיה העיקרית היא שקתרין בוחרת כל פעם את הנקמה על פני האושר שלה ושל הסובבים אותה (בדומה קצת ל"לותר").
Top of the Lake – ג'יין צ'מפיון ("הפסנתר") ג'רארד ליפפ כתבו מותחן עם אלמנטים פילוספים ושמו במרכזו את אליזבת מוס ("מד מן") כבלשית חמומת מוח בניו זילנד והתוצאה היא שישה פרקים מרתקים. לא סתם הסדרה גרפה את פרס המבקרים ואליזבת מוס זכתה בפרס בחירת מבקרי הטלוויזיה בתור השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה.
רובין, בלשית בחופשה, חוזרת לעיירת מולדת כדי לטפל באמה הגוססת. כשטוי, בתו בת ה-12 ההריונית, של פושע שנמצא בראש הפירמידה נעלמת, כל העיירה מתחילה לחפש אותה ורובין נרתמת למשימה תחת פיקודו של סמל שמנסה להכניס אותה למיטה. במקביל היא מפתחת יחסים עם בנו של אותו פושע, שהיה האהבה הראשונה שלה לפני שעזבה.
רובין, כמו קתרין היא לא דמות של גיבורה. היא מנסה למצוא את טוי בכל מחיר, אבל בדרך פוגעת בכל מי שיקר לה. היא שותה יותר מדי, היא משתמשת במי שהיא יכולה על מנת למצוא מידע, היא קרה, היא שולחת מסרים סותרים. מעבר לזה היא אישה לא אימהית, לא נשית במיוחד במראה או באופי. לא קל לעכל דמות כזו. רובין היא כל מה שמפחיד באישה, אישה עקרה, אובססיבית לעבודה, תקועה בעבר שלה (עם סיבות מוצדקות…אם תצפו בסדרה תדעו למה). גם פה רובין מונעת ע"י נקמה והיא חייבת לבחור בין אהבה וקריירה לנקמה. עוד משחקים בסדרה: הולי האנטר ("הפסנתר"), פיטר מולאן ("בוי A"), ג'י רייאן ("היפה והחיה").
*לצערי העונה השנייה תצא רק שנה הבאה.
שתי הסדרות האלו פתחו לי אצלי קו מחשבה חדש, למה בעצם תמיד צריך לבחור? למה שאישה יכולה להיות אימא למופת, או בת זוג עם קבלות או אשת מקצוע מכובדת ואהובה ע"י הקולגות שלה? שתי הסדרות הללו מציגות נשים מדהימות, אם כי פגומות, שחייבות לבחור בין חובה ונקמה לבין אושר. האם המטאופרה היא שתמיד נבחר כנשים מה שצריך לפני האושר שלנו?
Dead of Summer- היוצרים של "עד עצם היום הזה" רצו ליצור מחווה מודרנית לסרטי האימה באייטיז שגדלו עליהם אבל התוצאה היא שונה ממה שדמיינו.
השנה היא 1989, שלושה ימים לפני פתיחת מחנה קיץ. מדריכים צעירים מתאספים להכין את המחנה לקראת החניכים יחד עם מנהלת המקום שפתחה מחדש את המחנה אחרי שנסגר לפני חמדש שנים בנסיבות מסתוריות. אנחנו מקבלים את אוסף הקלישאות המקובל, הבחורה שפעם הייתה מכוערת אבל עכשיו היא לוהטת, הבחורה החדשה עם עבר אפל, הצלם התמידי, הסטלן, האאוטסיידרית, הבחור העשיר והחתיך ועוד. בזמן שהמדריכים לומדים להכיר אחד את השני מחדש ומנסים להמציא את עצמם מחדש אנחנו מקבלים כל פרק את הפלאשבקים מהעבר של כל מדריך ואת הסיבה שהוא היה חייב לברוח למחנה.
עד כה סדרת התבגרות קלאסית. רק שבמקביל הגנן המפחיד נרצח, המדרכים רואים הזיות של אנשים מתים, פרק הפיילוט בכלל מתחיל בסיפור אימה על מקרה על טבעי שכלל רציחות לפני מאות שנים. בקיצור כצופים קיבלנו לסט של תופעות בלתי מוסברות, שכנראה יקבלו משמעות בהמשך אבל ביינתים מכינות אותנו לסדרה שכוללת הכול מהכול. שלא ישעמם.
היוצרים יודעים לייצר מתח טוב ואפילו שהדמויות "מוכרות" הן מפתיעות, יפות ומסקרנות. ממתי בסרט אייטיז הבחור הגיי מסתדר עם הבחור העשיר או עם הלטינית? זה תיקון של התקופה שלנו ואני רואה אותו ברוח טובה. כבר לא עושים סרטים או סדרות שיש בהם את פרדי קרוגר, הרוצח המכוער והמפחיד. הרוצחים החדשים הם מהממים לבושים היטב ("שקרניות קטנות ויפות") וחכמים. לרוצחים החדשים יש סמרטפון. אולי בגלל זה יש נסיוון לחזור לתקופה שהכול היה פשוט ומיסטי יותר. ההתרפקות הזאת שכוללת מצלמות וידאו, טלפונים נייחים ועוד שלל יציאות נוסטלגיות הם מעבר לזיכרון מתוק. הם אמירה של היוצרים, על הסדרות שיש היום, לא סתם הסדרה הקודמת שלהם היא באגדות ולא מתרחשת בזמן המודרני. יש להם סלידה ממה שקורה היום במקום מסוים.
שורה תחתונה: אימה למתבגרים ומבוגרים נוסטלגיים חמודה וידידותית למשתמש אבל לא יותר מזה.
Queen of the South- אליס לומיץ' קלימנט עד כה עבדה על סטים די מכובדים כמו "עוזרות בית נחושות" ו"מרדף החיים". כעת היא קיבלה לידיה סדרת פשע שבראשה שחקניות נשיות חזקות כמו אליס בראגה המהפנטת ("עיר אלוהים") ובאופן כללי מין סיפור שנשמע כמו הכלאה בין "שובר שורות" "העשב של השכן" ל"נרקוס". אם גדלתם על האגדה של סינדרלה הענייה ההופכת להיות ממשרתת ענייה לנסיכה, אז כאן תקבלו מין גרסה מודרנית ואפלה וכמעט רומנטית, רק עם סמים.
טרזה מנדז התחילה את חייה במקסיקו ענייה מרודה אבל הצליחה להגיע לאמריקה ולהפוך ומצליחה להתברג בראשה של אימפרית קרטל סמים. אנחנו עוקבים אחרי סיפורה ממהתחלה. טרזה מתאהבת אלא מה בבחור אמריקאי (ג'ון מייקל אקר ("נרקוס") שמעביר סמים בין הגבולות ולאחר שהיא מצליחה לאבד את עבודתה בזכותו היא הולכת אחריו ומשם חייה רק מסתבכים בסמים, אלימות, קנאה פחד והשרדות תמידית על מקומה.
שורה תחתונה: דרמת פשע אלימה, קצבית שאומנם הפיילוט היה קצת כמו סרט שכבר ראינו ומין אקספוזיציה אחת ארוכה אבל יש לה פוטנציאל להתפתח למקום מעניין.
American Gothic- מה אם הייתם מגלים שהאבא המזדקן שלכם הוא רוצח סדרתי? ארבעה ילדים בשנות השלושים שלהם מתאספים חזרה לבית הורים כשאביהם חוטף התקף לב ומגלים בטעות קופסת מזכרות של רוצח סדרתי. נשמע קלישאה של עוד סדרת דרמה על משפחה מתפרקת אבל בגיבוי שחקנים מצויינים: אנתוני סטאר ("בנאשי"), ג'סטין צ'טווין ("חסרי בושה"), מייגן קטש ("גי'ן הבתולה), ווירג'יניה מדיסון ("מונק") התוצאה דווקא מותחת, אפלה ומסקרנת. כל מה שצריך מדרמת מתח מסוג זה חטיפים. וחשוב מהכול יש לה הומור, זה תמיד הקלף המנצח. חייבים לשמור על הומור, משחק טוב ולא לפחד להשתמש בקלישאות שעובדות, כל עוד כותבים אותם טוב.
שורה תחתונה: נראה לי מצאתי את הדרמה המטופשת הבאה שאתמכר אליה.
Wrecked- מי בשם אלוהי הכתיבה הטובה חשב ששש שנים אחרי ש"אבודים" ירדה מהמסך אנחנו זקוקים בצורה נואשה לפארודיה על הסדרה? אז זהו שמסתבר שג'ורדן וג'סטין שיפלי הלא מוכרים שכנראה צפו בהרבה "השמש תמיד זורחת בפילדלפיה". הבדיחות חמודות, גזעניות וחנוניות במידה חביבה אבל זה בערך מה שיש לי להגיד על הסדרה הזו. אז רק שתדעו שיש את זה באוויר
שורה תחתונה: הומור שכזה מובנה למי שלא רוצה לחשוב ולהתרפק על העבר. תהנו.
The Night Of – ג'ון טורטורו ("רומנטיקה וסיגריות") מככב בסדרה פשע חדשה של HBO. הסדרה מבוססת על דרמה בריטית שכתב פיטר מופט בשם Criminal Justice. מפיק ומביים סטיב זאיליאן ("כל אנשי המלך") וכתב ריצ'רד פרייס ("הסמויה"). קיצור, לא חסכו בתותחים הכבדים.
צעיר ערבי "שואל" את המונית של אביו כדי לחגוג. כשהוא עוצר בצד, בחורה מסתורית עולה על המונית והוא מחליט לקחת אותה ליעדה, הם מבלים את הלילה ביחד אבל כשהוא מתעורר הוא מוצא את גופתה. הוא בורח מדירתה ומוצא את עצמו בכלא. עו"ד (ג'ון טורטורו) שמגיע לכלא ומבחין בו מחליט לקחת את התיק שלו. מכאן אנחנו נכנסים לדרמה טיפוסית על בתי כלא, ביורקרטיה של מערכת המשפט וגזענות בניו-יורק.
מקרי גזענות כאלה שבו המשטרה מניחה מיד שבגלל צבע עור, נטייה מינית וכדומה אדם נאשם בפשע כלשהוא קיימים וסרטים כאלה נועדו לחנך אותנו. הבעיה שסרטים שבאים להאיר תופעות שקיימות, יש להם נטייה להיות צדקנים, מוגזמים ולהציג את הגיבור כקורבן מוחלט. התוצאה היא שאני תמיד מרגישה כאילו אני צופה בסרטים שנתנו לנו לצפות ביסודי, כאלה עם מוסר השכל מובנה. בלי לתת לצופה להגיע למסקנות לבד. בוא נקווה שסדרה זו לא תפול למלכודת.
שורה תחתונה: למרות הצוות המרשים שעשה את הסדרה בעיני התוצר בינוני כשהנושא והעלילה חשובים יותר מהדמויות.
BrainDead- אם כמוני הרגשתם חסך בחייכם אחרי שירדה "האישה הטובה" שמחתם לגלות שיוצריה מישל ורובט קינג כבר הוציאו סדרה חדשה. מרי אליזבת' וינסטד ("סקוט פילגרים נגד העולם", "דרך קלוברפילד 10") מככבת כיוצרת סרטים דוקומנטרים שנקלעת לקשיים כלכלים. היא מסכימה לעסקה עם השטן, כלומר עם אביה, לעבוד אצל אחיה הסנטור (דני פינו מ"סקנדל") למשך חצי שנה ואז תקבל את הכסף הדרוש לה להשלים את הסרט. כשהיא מתחילה לעבוד אצלו היא נקלעת לתוך גל מריבות פוליטות רק שהיא לא יודעת מה הסיבה האמיתית מאחורי. ביינתים מטאור מסתורי נוחת ברוסיה ומיליוני נמלים מעולם אחר יוצאות, משתלטות על אנשים ותופעת הלוואי היא שהם נהים זומבים של פוליטיקה. המטאפורה ברורה לא? בטח בתקופה שבה ארה"ב היא לפני בחירות כה סוערות שהבחירה היא בין טראמפ לקלינטון.
אז הסאטירה הזו שקורצת ל"פלישת חוטפי הגופות" "הנוסע השמיני" ועשרות סדרות פוליטות וכמובן מזכירה מאד את האישה הטובה בכל כך הרבה מובנים תוכנים וקולנועים שאין זמן מלהכנס אליהם. גם משני הפרקים הראשונים אני לא לגמרי מבינה לאן הם רוצים לקחת אותי הצופה? לצחוק ולחשוב? לדרמה-קומדיה? הם בעיקר מרגישים כאילו הם נורא רצו לעשות את "בית הקלפים" אבל כדי לתת זה טוויסט הם נאלצו להכניס את האלמנט הקומי-אימתי-סאטירי של המד"ב והוא כמעט משני. אז בעצם מה שמפריע לי בתור גיקית אמיתית היא שהמיזוג בין שני העולמות מרגיש קצת גס, ומבחינת הפן המד"ב מפותח כמו החידוש של "יום השלישי". כך או ככה כל סדרה של הזוג המופלא הזה אני בטוח אתן לה עונה שלמה לפני שאגזור את דינה. אני קהל שבוי.
עם: טוני שלהוב ("מונק"9, מייגן הילטי ("סמאש").
שורה חתונה: סאטירת מד"ב פוליטית דרמתית. צריך לראות לאן היא לוקחת אותנו
ואם עסקנו בפוליטיקה קצת ניגוד:
Power Monkeys- מיני סדרה בריטית על שני צדדים במירוץ לנשיאות, פוטין מול טראמפ. הסדרה היא למעשה ספין אוף לעוד סאטירה של היוצרים בשם ""Ballot Monkeys". הבריטים יודעים לכתוב סאטירה מביכה, מוזרה שהולכת עד הסוף, עם אוסף דמויות שכל אחת מוגדרת מהשנייה הראשונה שראית אותה על המסך. הסדרה הזו היא מיועדת למורעלי פוליטיקה או לחובבי של הומור בריטי יבש ואבסורדי.
Roadies- קמרון קרואו ("ג'רי מגוויר, ונילה סקיי") ביים בשנת 2000 את "כמעט מפורסמים" סרט שגרם לנו להתאהב בקייט הדסון ולהחשף לצד המכוער של עולם הרוק: הסמים והשתייה היחס לנשים, הנסיעות, המריבות בתוך הלהקות עצמן ושלא לדבר על החטא הכי גרוע התמסחרות. אותו עולם יושב על סיפור חייו האמיתי של קרואו ולא סתם 16 שנים אחרי הוא מעלה סדרה בשואטיים על אותו עולם.
הסדרה בדומה לסיינפלד היא קצת על כלום ומבחינה זו או שאוהבים את את השטיק או ששונאים אותה. אנחנו מתוודעים למאחורי הקלעים של צוות ההפקה של להקת רוק שנעה מעיר לעיר כשלצוות כמו כל "משפחה" אלטרנטיבית יש בעיות. יש את מי ששוכב עם כל דבר שזז, יש את הבחורה הצעירה שחולמת שהיא יכולה לעשות מעבר וכדומה. כמו כל סדרה מז'אנר זה נראה הרבה דיבורים בקצב מהיר ושנון, תוך כדי הליכה. נראה מעט מאד מהלהקה עצמה, כי זה לא העניין. אם אתם מצפים לראות דרמות ואקשן וטוויסטים כל פרק, זה לא הסדרה עבורכם. לזכותם ייאמר שהסדרה יחסית מדויקת (כך טוענים "רודיז מן השורה) והפסקול מרענן.
עם לוק ווילסון ("אלכס ואמה","משפחת טננבאום"), קרלה גוגינו ("השומרים"), אימוגן פוטס ("28 יום אחרי").
שורה תחתונה: דרמה המתיימרת לדבר על אהבה אמיתית למוזיקה ולחיי הרוקנרול שיכולה קצת לעייף באמצע הדרך.
Guilt- מלודרמה על גרייס, סטודנטית אמריקאית בלונדון ששותפה לדירה נרצחת והיא נהיית המטרה של המשטרה כחשודה מספר אחת. אחותה הגדולה מגייסת לעזרתה עו"ד מושחת (בילי זיין "טיטניק") כדי לשחרר אותה. ביינתים גרייס מנסה להבין באמת רצח את חברתה ומנסה להפליל אותה. התוצאה מלאת קלישאות, עמוסת בדרמה, סקס שלא רואים בו כלום, הרבה דמעות ונאומים.
שורה תחתונה: הסדרה הזו בול למי שמכור לסדרות כמו "נקמה".
Hardcore Henry- הסרט הנסיוני באורך מלא הזה, למי שלא מכיר, יצא השנה והוא לא דומה לשום דבר שראיתם. אולי בגלל שהיוצרים השאפתנים שלו החליטו לייצר סרט שהוא בגדול First-person shooter. משחק ירי בגוף ראשון בעברית, למי שלא גיק, הכוונה למשחקי מחשב בו השחקן רואה את העולם דרך עיניו של הגיבור ולרוב העלילה ממוקדת בקרבות ירי, כמו ביו שוק, או דום.
בסרט, הנרי, מתעורר במעבדה, ללא זיכרון, כשאישתו מספרת לו שרוב גופו הושמד והיא השתילה לו חלקי גוף והוא למעשה חצי מכונה, חצי אדם. לפני שהיא מצליחה להשתיל לו קבצי קול, אדם בשם אייקן, פורץ למעבדה ומתחיל להרוג את כולם בעזרת כוחות טלקינזיס. הנרי ואישתו בורחים מהמעבדה, כשאר הוא מאבד אותה בדרך ופוגש את ג'ימי, שותפו לשעבר של אייקן למעבדה, המנסה לעצור את אייקן מלליצר צבא של חיילים שהם חצי מכונה, חצי אדם.
מטבע הדברים, סרט שכולו מצולם מנקודת מבט אחת, חייב להיות סרט אקשן, קצבי, כשהעלילה משנית. לכן אם אתם מצפים גם לכתיבה מהוללת וטקסטים מרגשים, זה לא המקום. הסרט הזה הוא פאר יצירה לחובבי משחקי מחשב, פעלולין, אקשן ואלימות חסרת טעם וחובבי צילום באשר הם. כולו מוקדש להעברת חוויה מטלטלת (ולעיתים קצת מעייפת אבל אין בחילה). אם אי פעם תהית איך זה להרגיש שרודפים אחריך כשצפיתם בסרט פעולה, עכשיו תדעו, הסרט הזה מתאר בפרטי פרטים את הבהלה והבלבול שלעיתים לא מראים בסרטים מסוג זה.
עם: שרלטו קופלי ("מחוז 9", שאגב גם הפיק את הסרט יחד עם טימור בקממבטוב "מבוקש", "משמר הלילה"), טים רות' (""שמונת השנואים").
Feed the Beast- קלייד פיליפס ("דקסטר", האחות ג'קי") בשיתוף פעולה עם AMC הידועים בצילום מוקפד, עלילות איטיות וסדרות איכותיות מביא לנו סדרה שהתיאור הכי טוב שלי אליה הוא הסופרנוס של האוכל.
דיווד שויימר (רוס "מחברים" ולאחרונה בתפקיד לא רע בכלל ב"אמריקה נגד או. ג'יי. סימפסון") הוא טומי, אבא לילד צעיר, שבנו חזה באימו נהרדת ומאז לא מדבר. בינתיים האב עסוק בלשתות את עצמו למוות ולהסתגר בתוך עצמו עד שלחייו צץ שותפו לשעבר שבדיוק יצא מהכלא. דיון (ג'ים סטרג'ס האירי "50 גברים מתים מהלכים" המטלטל שם פרץ, וגם "נערת בולין האחרת", ענן אטלס") הוא שף שאם היה מצליח לרגע לא להסתבך בצרות אולי היה מגיע לגדולה. הוא חייב הרבה כסף לראש המאפייה והדרך היחידה לצאת בחיים מהבאלגן היא להקים מחדש את המסעדה שהוא וטומי חלמו עליה לפני שאשתו של טומי נהרגה. עכשיו הם רק צריכים לגייס כסף ולשכנע אנשים לבוא לאכול בברוקלין מכל המקומות, תוך כדי שהם מתמודדים אם בעיית השתייה של טומי, בעיית הסמים של דיון, בעיית השתיקה של הילד הצעיר וראש המאפייה שרוצה את הכסף שלו כמה שיותר מהר.
למי שראה סדרות של קלייד פיליפס הוא שומר פה על סגנון דומה. הומור ציני, תפיסת עולם שחורה, עצובה וטרגית לגיבורים שלו שנדמה לשעולם לא לומדים לקחים. פיליפס יודע לקחת את הדמויות למקומות קיצונים ולספק אקשן כל פרק. גם צוות השחקנים משובח ביותר, הבעיה העיקרית שלי הייתה ונותרה, הוא תמיד מתחיל סדרות בכל הכוח ואז מגיעה העונה השנייה וכבר אין יותר גבוה מזה אז הוא מתחיל למחזר. מקווה שהוא ידע הפעם יותר טוב לנווט את הדמויות למקומות מקורים, בעיקר כי הפעם זה ב-AMC שלרוב לא מאכזבים אותי.
שורה תחתונה: שווה צפייה.
New Blood- סדרה פשע בריטית שלשם שינוי במרכזה עומדים פולני ואיראני. גיוון אתני בסדרות הוא לא רק הכרחי לעתיד שלנו כחברה הוא גם מרענן באופן כללי כצופה. האחד הוא בלש במחלקה זיופים בין לאומית המתחזה למהגר פולני ומנסה להפיל חברת תרופות. השני הוא שוטר מתחיל שששורות של רציחות מסתוריות מובילה אותו לחבור לבלש.
כיאה לסדרות בריטיות, הקצב, העריכה, המשחק, הכול מתזומן עד לפרט הקטן ומעל הכול הבריטים יודעים יפה להראות מספרים את הבדלי המעמדות בלונדון, את התככים בכל ארגון ומיוחד המשטרה, כידצ עבודת המשטרה והבלשות מתבצעת בצורה שנראית אמינה לעין התמימה.
שורה תחתונה: הבריטים מספקים סדרת פשע המשלבת קונספרציה ואקשן בצורה שגורמת לי לחייך ולהיות מסוקרנת בו זמנית.
Cleverman- ואם עסקנו בגיוון, בסדרה המד"ב/ פנטזיה הבאה אנחנו מתעסקים בנושא האהוב על ישראלים מתח בין גזעי והפוליטיקה הכה מורכבת המושתת על מתח זה.
באוסטרליה בעתיד הרחוק ישנם קבוצה של אנשים בעלי כוחות בשם Hairypeople, לא במפתיע הם נראים כמו החיה "מהיפה וחיה". המראה החיצוני שלהם וכוחם הפיזי מהווה איום לאוסטרלים ואילו רק האבוריג'נים מקבלים אותם בזרועות פתוחות. המדינה על סף מלחמה והיא זקוקה לגיבור שיעשה שלום בין הגזעים. קוהן ווסט, צעיר אבורגי'ני "חילוני" ממונה להיות " האיש החכם" ומקבל כוחות רק שהוא עוד לא לגמרי יודע מה לעשות איתם.
אנחנו כבר רגילים לסדרות על דמיות על אנושיות וסופר הירוז, אבל ההדגש בסדרה, אם מתעלמים מהמטאופורות, היא כמובן הצצת מראה מעניינת למצב הנוכחי באוסטרליה. בעבר הקהל הישראלי לא ספג הרבה חומר אוסטרלי כמעט (The Slap ,Rake) מהסיבה הפשוטה שתמיד הייתה תחושה שלא ברור מה הם רוצים לחדש ולהגיד לנו. המבקרים מתרגשים מהסדרה ומרגישים שהפעם הסדרה הזו מספקת לנו הרבה חומר למחשבה. אני מעט שבעה מהמטאפורות ומעודף דמויות בשביל להכריז שזה הדבר הבא.
משחקים בסדרה: איאן גלן ("משחקי הכס") ופרנסס אוקונור ("הנעדר").
שורה תחתונה: הפנינה האמיתית פה היא החשיפה לארץ שאני לא מכירה, עם נופים אחרים, סלנג אחר, פוליטיקה אחרת וכתיבה קצת שונה ממה שאני רגילה. רק בשביל זה אני הולכת להמשיך לצפות, כי הבלתי צפוי תמיד מסקרן אותי.
Still the King- בילי ריי סיירוס, אבא של מיילי וכוכב קאנטרי מפורסם הרבה לפניה אבל לעולם כמוה עדיין מנסה להזכיר לעולם שהוא קיים, ורוולנטי, הפעם בסדרה על חייו, חצי ביוגרפית, חצי אתם צוחקים עליי שום דבר בחזותו לא מקרין מידה של אמת. אפילו השם של הסדרה, "אני עדיין המלך", הקריצה והיומרה לאלביס פרסלי, מרתיחה את דמי. מצד שני הפחד להשכח כנראה גדול מאד.
אנחנו מתחילים בבילי עצמו שמבטיח לספר לנו את הסיפור "האמיתי" שמתחיל בבית כלא שהם הוא יוצא כדי לפגוש את בתו המבוגרת שכמובן לא רוצה שום קשר איתו ומכאן מתחילה "קומדיה של טעיות" שמעורבים בה, הילביז, הכנסייה, חיות שתייה ועוד גאגים השיכים לסרטי אייטיז רעים שניסיתי לשכוח. "קומדיה" במערכאות, כי לא צחקיתי, הייתי נבוכה. ולא נבוכה כמו ב"משרד" או נבוכה כמו בקומדיות החדשות שאני לא לגמרי בטוחה לאן הן הולכות או אפילו לא נבוכה של קומדיות פלוצים. פשוט חבל שמבזבים את זמני וזמנכם אם סדרות כאלה.
שורה תחתונה: בבקשה אל תצפו. קומדיה מהסוג שמיועד למעריצים עיוורים בלבד עם אפס מודעות עצמית.
לאחרונה נגמרו מספר סדרות שאהבתי, מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הבא על סיומי סדרות ולמה הסוף הוא הכרחי.
הכול התחיל כשבחודשיים האחרונים הסתיימו מספר סדרות לתמיד כמו: "האישה הטובה", "באנשי", "ללא גבולות" "אוקוורד", "נאשוויל" ועוד. שלא נדבר על סתם עונות שסיימו את העונה במכה והשאירו אותי ריקה מבפנים כמו "בית הקלפים, עונה 4", "קשר דם, עונה 2" ועוד שניה "משחקי הכס" נגמרת. סדרות אלה, שונות בתכלית אחת מהשנייה כדי שתבינו שאני לא מפלה בין זבל לאיכות.
אז למה קשה לנו כל כך להפרד מסדרות, כשברור שהגיע זמנם למות, ולרוב כמה עונות כבר לפני? במקרה של סתם בינג' מרתוני קל, לא נורא אני יודעת שעוד חצי שנה עד תשעה חודשים יתמלא לי החלל עם עוד עונה, בינונית ככל שתהיה.
אז זו בדיוק הבעיה שאנחנו נופלים עליה-איתה. במקום להתאהב במודל הבריטי, של עונות קצרות של גג 2-3 אנחנו מתעקשים לראות סדרות אמריקאיות. שם המודל הוא לעקור לך את הנשמה עם כמה שיותר פרקים, עד שמה שאהבת בדמויות, הדילמות והבעיות שהיו מרכז הריגוש והסימפטיה שלך כצופה הם רק חזרה אחת גדולה ומתישה.
אז רשתות הפרימיום כבר עברו למודלים נחמדים יותר, של עונות קצרות (10-13 פרקים של שעה) במקום 22 פרקים של 43 דקות ואנחנו מקבלים עלילה מהודקת אבל עדיין מתעקשים לסחוט את המיץ באין ספור עונות וברימייקים במקום רעיונות מקוריים.
ואתם כבר יודעים את זה אבל במקום להראות להם את המחאה שלכם באי צפייה, כמו במחאת הקוטג', כמו אי היציאה לרחובות בשבת להפגנות, אנחו מעדיפים להתלונן, גם אני אחת מהן.
