זמן קריאה משוער: 8 דקות

אז אומנם אלו לא סדרות חדשות אבל כמו ששתי סדרות הדרמה האלה הצליחו לחמוק ממני אני די בטוחה שאני לא היחידה שהצליחה לפספס את שתי הסדרות האלו כשהן יצאו וחבל. שתי סופ"ש האחרונים, אחרי מרתונים ארוכים, חשבתי שלא רק שנשים יודעות לכתוב ולביים הן גם יכולות לסחוב סדרה כגיבורות שאולי בחיים האמיתים עושות טעויות אבל בעבודה הן תותחיות.

Happy Valley- סדרת פשע בריטית שנכתבה ובויימה ע"י אישה שעונתה השניה שודרה השנה. קתרין, שוטרת בת 47 שבתה התאבדה, נאלצת לגדל את נכדה שהוא תוצר אונס של בתה המתה. כשהאב/אנס של הנכד יוצא מהכלא הוא מוצא עבודה אצל סוחר סמים מקומי ונכלא לחטיפה שמשתבשת וגובה חיים רבים.

המשיכה האמיתית לסדרה היא לא האם קתרין תתפוס את האנס ואת סוחר הסמים, אלא קתרין עצמה שהיא דמות מלאה סתירות. היא אישה חזקה, שלא נותנת לאף אחד לתת לה הוראות, שמגינה על החלשים, על חשבון האושר שלה. מצד שני היא עצובה כל הזמן, היא ממש לא "מלאכית" ומנהלת רומן עם בעלה לשעבר, שכבר נשוי מחדש. היא אמרה לבנה, שעוד חי, הלוואי שאתה היית מת ולא בתי. לא בדיוק חומר שממנו עשויה אם השנה.

היוצרת של הסדרה (סאלי ווינרט "סקוט וביילי") לא מנסה לבנות לנו גיבורה, וגם לא קורבן. קתרין היא אולי שוטרת, אבל היא נלחמת ברעים, בשיטות שהן גם, כוחניות וגם בדיבור וברוך. כלומר, היא לא גרסא נשית לאיזה בלש באיזו סדרה שכבר ראינו. הבעיה העיקרית היא שקתרין בוחרת כל פעם את הנקמה על פני האושר שלה ושל הסובבים אותה (בדומה קצת ל"לותר").

Top of the Lake – ג'יין צ'מפיון ("הפסנתר") ג'רארד ליפפ כתבו מותחן עם אלמנטים פילוספים ושמו במרכזו את אליזבת מוס ("מד מן") כבלשית חמומת מוח בניו זילנד והתוצאה היא שישה פרקים מרתקים. לא סתם הסדרה גרפה את פרס המבקרים ואליזבת מוס זכתה בפרס בחירת מבקרי הטלוויזיה בתור השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה.

רובין, בלשית בחופשה, חוזרת לעיירת מולדת כדי לטפל באמה הגוססת. כשטוי, בתו בת ה-12 ההריונית, של פושע שנמצא בראש הפירמידה נעלמת, כל העיירה מתחילה לחפש אותה ורובין נרתמת למשימה תחת פיקודו של סמל שמנסה להכניס אותה למיטה. במקביל היא מפתחת יחסים עם בנו של אותו פושע, שהיה האהבה הראשונה שלה לפני שעזבה.

רובין, כמו קתרין היא לא דמות של גיבורה. היא מנסה למצוא את טוי בכל מחיר, אבל בדרך פוגעת בכל מי שיקר לה. היא שותה יותר מדי, היא משתמשת במי שהיא יכולה על מנת למצוא מידע, היא קרה, היא שולחת מסרים סותרים. מעבר לזה היא אישה לא אימהית, לא נשית במיוחד במראה או באופי. לא קל לעכל דמות כזו. רובין היא כל מה שמפחיד באישה, אישה עקרה, אובססיבית לעבודה, תקועה בעבר שלה (עם סיבות מוצדקות…אם תצפו בסדרה תדעו למה).  גם פה רובין מונעת ע"י נקמה והיא חייבת לבחור בין אהבה וקריירה לנקמה. עוד  משחקים בסדרה: הולי האנטר ("הפסנתר"), פיטר מולאן ("בוי A"), ג'י רייאן ("היפה והחיה").

*לצערי העונה השנייה תצא רק שנה הבאה.

שתי הסדרות האלו פתחו לי אצלי קו מחשבה חדש, למה בעצם תמיד צריך לבחור? למה שאישה יכולה להיות אימא למופת, או בת זוג עם קבלות או אשת מקצוע מכובדת ואהובה ע"י הקולגות שלה? שתי הסדרות הללו מציגות נשים מדהימות, אם כי פגומות, שחייבות לבחור בין חובה ונקמה לבין אושר. האם המטאופרה היא שתמיד נבחר כנשים מה שצריך לפני האושר שלנו?

Comments

Powered by Facebook Comments