The Expanse- מד"ב. ערוץ SYFY כבר הרבה זמן מחפש את "הלהיט" הבא שיביא להם קהל גדול כמו "בטלסטאר גלקטיקה". אכן, הסדרה החדשה באופן מפתיע מזכירה את גלטיקה. גם באווירה וגם בפוליטיקה. הסדרה מבוססת על סדרת ספרים שכתבו שני בחורים בשם העט James S. A. Corey. מאתיים שנה בעתיד, צוות של ספינה מקבל אות מצוקה מספינת חלל נטושה ומגלה סוד שעלול לשנות את הקיום. הצוות ברובו לא מוכר מלבד תומאס ג'יין ("הערפל" "מצוייד"). יש בה קצת "בלייד ראנר", וקצת "פארסקייפ" ועלילת מתח שיכולה להיות מעניינת.
שורה תחתונה: מסקרן מספיק בשביל להמשיך לראות את הפרקים הבאים. מקבל הרבה תשומת לב מהמבקרים.
The Magicians- פנטזיה. רוצים הארי פוטר בקולג'? קיבלתם. עכשיו היו כמה ניסיונות שכאלה בסדרות וסרטים בואריציות שונות ( The League of Extraordinary Gentlemen, Alphas, Charmed ולא אמרתי באפי כן?!?) אז יש לנו עוד סדרה על בחור דחוי, מדוכא, שלוקח כדורים נגד דיכאון עד שהוא מתקבל לאקדמיה לקוסמים וחייו משתנים. אז מה יכול להשתבש? לא יכול להיות שיש כוחות מרושעים שלא רוצים שהוא יגלה את הפוטנציאל הגלום בו? עד כאן לציניות שלי. התוצאה קולחת, מותחת, מלאת קלישאות אבל בצורה שגורמת לצופה להרגיש מאד בנוח בתוך החומר אבל עדיין מסוקרן. וכמובן הכי חשוב בסדרות מסוג זה הוא עיצוב הרע, והם עשו עבודה טובה מאד. אגב, גם של ערוץ SYFY…. הם מפציצים החודש.
שורה תחתונה: נראה מבטיח. תלוי מה יעשו עם קו העלילה הגדול.
childhood's end- מד"ב, מיני סדרת מד"ב המבוססת על ספרו של ארתור סי. קלארק "קץ הילדות", שתורגם גם לעברית ויצא לאור ב-1953. החייזרים מחליטים לפלוש לעולמנו בדרך שקטה ללא אלימות. הם מנסים לשכנע את תושבי כדור הארץ שהם רוצים לחיות יחד בשלום וכדי להעביר את המסר המנהיג שלהם בוחר נציג אנושי כדי לתווך בינו לבין תושבי כדור הארץ. הניסיון לעדכן ספר שנכתב שנות החמישים וליישמו בשנת 2016 נראה מיושן, ממוחזר ועמוס קלישאות. למשל, המנהיג מתקשר עם בני האדם בהתחלה דרך האימג' של האהובים שמתו. לא ראינו את זה השנה נגיד ב-The Returned המצוינת,(גם הצרפתית וגם העיבוד האמריקאי שלה היה באופן מפתיע נחמד).? יכול להיות שאני ברוויה מסדרות חייזרים (Roswell, Invader Zim,Doctor Who,X-Files) אבל אני מצפה לרף גבוה יותר של כתיבה.
שורה תחתונה:מתאים לשרופים על חייזרים בלבד.
Telenovela- קומדיה. אווה לונגוריה (שגם התארסה באותו חודש שעלתה הסדרה החדשה שלה, מקריות?!?) הזכורה לטובה מ"עקרות בית נואשות" ושבשנים האחרונות הפיקה את הגרסה למשרתות "devious maids" חוזרת למסך בתור שחקנית דיווה על סט של טלנובלה לוהטת. האם באמת היה חסר לנו עוד סדרה "שתגלה" לנו מה קורה מאחורי הקלעים? לא באמת. לזכותה יאמר שהקאסט ברובו לטיני, שזה כבר מרענן. הבדיחות חמודות והכל הוייב מאד נעים אבל לא מחדש.
שורה תחתונה: קומדיה מצחיקה וקלילה אבל אם אתה אוהבים את הז'אנר עדיף כבר "jane the virgin".
F Is For Family– אנימציה. bill burr הוא קומיקאי מוכר בשטח לכל מי שמבין עניין. כנראה שאחרי שלואי סי קי נהיה הדבר הכי חם בשטח עם הסדרה הגאונית שלו ששינתה את פני הקומדיה, ואחרי שמיצו את הסדרה המצחיקה אך הפחות משפיעה על גורלנו לעד של מארק מרון החליטו למצוא עוד סטנדאפיסט ולתת לו סדרה משלו. השטיק הפעם, זה באנימציה. היוצר ממקם את הסדרה בשנות השבעים ואנחנו נחשפים למשפחה לא שגרתית אבל מוכרת, עם אבא שאוהב לקלל, בן שאוהב להתמסטל ועוד. יש תחושה מאד אותנטית, אני מנחשת שבמקום ללכת לטיפול היוצר מספר לנו על ילדותו העשוקה. הסדרה היא של NETFLIX, אז כל הפרקים כבר זמינים לצפייה ישירה, הורדה.
שורה תחתונה: אני לא התאהבתי. לקהל יעד נוסטלגי לשנות השבעים אבל שאוהב לראות אנימציה. להמשיך לקרוא ←
לפני שאגיד כמה מילים על פרק סיום העונה השנייה של "פארגו", כמה עובדות על היוצר שלה, נוח האלוי.
לפני שהוא כתב תסריטאים הוא היה סופר ופרסם, 4 ספרים.
האחים כהן, לא ראו/ רואים את הסדרה. אחרי שראו את הפרק הראשון והבינו שהוא "לא דופק" את המותג, הם הסירו את ידיהם מהמוצר לחלוטין. הם לא מנהלים שיחות על עתיד הדמויות או מנהלים שום קשר עם כותבים.
לפני פארגו הוא כתב לסדרות: "בונז", "הבלתי רגילים" שגילתה לעולם את ג'רמי ריינר ואז ירדה אחרי עונה.
אז למה אני מספרת לכם את זה? האולי הוא לא מעריץ מספר אחת של האחים כהן, והוא גם אומר את זה בכל ראיון. הוא, והכותבים שלו, מנסים לעשות את הטייק שלהם לרעיון של "פארגו" הסרט. וכך אני התייחסתי לסדרה.
אני אישית מעולם לא הייתי מעריצה שרופה של האחים כהן, למרות שראיתי את רוב הסרטים שלהם. כשראיתי את העונה האחרונה, לא זיהיתי כל רפרנס, שיר וציטוט. מה שאני מנסה להגיד, שהעונה הייתה מופתית, קולנועית ומותחת גם אם לא ראית סרט אחד של האחים כהן, גם אם לא זכרת שום קו עלילה, פסקול, ציטוט וכדומה. מעבר לזאת, בגלל שהאולי היה סופר הוא יודע לכתוב מותחן פשע בצורה אטית אך מתוחכמת. (אגב, ג'ונתן טרופר, אחד היוצרים של "באנשי" הוא גם סופר, והשיטה כמעט זהה…). *מעכשיו ספוילרים*
זוכרים את הפואמה של רוברט פרוסט, הדרך שלא נלקחה? מלמדים אותה בכל כיתת ספרות. בעונה הזו קיבלנו מערבון מודרני שהוא קצת כמו הפואמה הזו. אנחנו נתקלים באוסף דמויות, לכאורה פשוטות, שנמצאות בצומת דרכים. הן צריכות לבחור, למות או להלחם. טוב, או רע. בגידה או נאמנות. למרות שאנחנו יודעים מתחילת העונה, שכמעט כולם, או כולם ימותו, אנחנו עדיין רוצים לדעת כל העונה-למה וכמה. מייק תופס פורץ בבית של משפחת מאהבתו ופורש לפניו את משנתו בחיים. היום אני המלך, ואני יכול להיות אכזר או נדיב. כמובן שמייק בוחר להיות אכזר ולהרוג את הפורץ. בחירות, בחירות, בחירות. והבחירות לרוב מסתיימות בדם.
הדמויות שלנו כל העונה היו בצומת דרכים ואחרי שהם בחרו בחירות מדממות ואלימות הם מגלים שהתוצאות הם לא מה שציפו להם. אדי נפרד מפגי שמסרבת להשלים עם גורלה ומודה שאינו רוצה לחזור לחייהם הקודמים, בעודו מדמם למוות. היא נלקחת כבולה בדרכה לתחנת המשטרה ומספרת לשריף שהיא רק רצתה לחיות חיים אחרים. לא להיות אימא, ורעייה כמו שמצפים ולהיכשל בכל שלב בדרך, כי הרי לא באמת אפשר לעמוד בציפיות של החברה. והוא קוטע אותה כמו שגברים באותה תקופה חשבו ואומר: אנשים מתו. גם השריף, לו, אכול סרטים מהשירות הצבאי שלו בויטנאם, ובדרכו לעשות את הדבר הנכון, כמעט נהרג. מייק מגיע לבוס הגדול אחרי שביל גופות ושאחרי שחוסלו כל המתחרים ומגלה שאת כל זה עשה בשביל לשבת במשרד בגודל אפון, בשביל עבודת משרד משעממת עם דד ליינים ועסקאות בזמן גולף. כמו שמהפכת התעשייה שינתה את חייהם של החקלאים כך החיים המודרניים הרגו סופית את התקופות היפות שבהם משפחות של גנגסטרים שלטו בעולם.
הפרק מתחיל בחלום של בסטי, על העתיד. רמז, לעונה השלישית, שכבר חודשה, שתחזור להווה. מה בדיוק יהיה בה לא ברור כי היוצר אוהב להרוג ככה 99 אחוז מהקאסט. סה"כ פרק רגוע ומהורהר, במיוחד אחרי הפרק הקודם רווי האקשן. פרק סגירת קצוות, הסברת מניעים והכנה לעונה הבאה. תמיד פרקי סיום כאלה גורמים לי טיפה להתכווץ. אני יודעת שצריך איזה הקלה, ואי אפשר לסיים בבום. בטח שלא בעונות כאלה שהם מין סיפור בפני עצמו. אבל, תנו קרדיט לצופים.
אחרי עונה פנטסטית יש לי 3 הערות. האולי, למה אתה לא אוהב לכתוב נשים? או שהן זונות בוגדניות, או משוגעות, או קדושות גוססות מסרטן, או ראש מאפייה. גם בעונה הראשונה לא היה בדיוק דמויות נשיות להביט אליהן, כולל מולי. שנית, אני יודעת שלהרוג את סימון ביער היה, רפרנס לסרט של האחים כהן, אבל זה היה אחת הסצנות החלשות בעונה ערוכה היטב, וחבל. בכלל הדמות שלה הייתה יותר מניעת עלילה מאשר מעניינת. והערה אחרונה, משפחת גרהרדט מתה בגלל הבגידה של האנזי, המשרת הלא נאמן. וזה משרת טוב את התמה של בחירות. אבל מדוע היה צריך להפוך את כל המשטרה לחבורה של מטומטמים בנוסח "האקדח מת צחוק"? ולמה רק לו הוא היחיד שמבין שהם מסוכנים אחרי שובל של גופות? קצת מוגזם.
Quantico– סדרת אקשן חדשה מהיוצר של "סמאש" עושה אהבים בין הומלנד לכל הסדרות של שונדרה ריימס והתוצאה מהנה, קלילה ועמוסת דרמות וטוויסטים. הסדרה מתחילה כשפיגוע ענקי בסגנון אסון מגדלי התאומים מתבצע והחשודה העיקרית היא סוכנת FBI טרייה. הסדרה נעה בין העבר שבו אנו רואים כיצד הוכשרה בקונטיקוו, בית הספר לסוכנים של ה-FBI ובין ההווה שהיא נרדפת ע"י חבריה, מוריה לשעבר וכוחות המשטרה. כל השחקנים יפים, חטובים, מסתירים סודות ומחליפים צדדים כל פרק שני. רצוי לציין לטובה כשהכוכבת של הסדרה היא מלכת יופי הודית ושחקנית מפורסמת מאד (Priyanka Chopra). אם אתם מוכנים לוותר מראש על אמינות ולזרום עם העלילה, צפוי לכם זמן טוב (אם ראיתם את כל העונות של הומלנד, פאודה וכפולים וחסר לכם עוד מאותו סגנון זה ישרת את המטרה).
שורה תחתונה: אקשן קליל שלא דורש מחשבה.
Limitless– הסדרה היא היא עיבוד לסרט משנת 2011 בכיכובו של ברדלי קופר שגם מבליח להופעת אורח, שאם ממצמצים, מפספסים. בסדרה, בריאן פינץ', בחור כלומניק, מתחיל לעבוד אצל ה-FBI, כשהוא מקבל מהם כדור שגורם לו לקבל גישה לכל החלקים במוח, מה שהופך אותו לגאון על, למחשב, לכלי נשק שמסוגל לפתור מקרים שאחרים לא יכולים. הוא מצוות לסוכנת (דברה "מדקסטר" שעושה את אותו תפקיד בלי בושה ומי ששיחק את בן זוגה בסדרה משחק גם פה, חצופים! חשבו ששכחנו?). מה שה-FBI לא יודעים שהחסינות שיש לו לכדור, היא בגלל זריקות שהוא מקבל מסנטור מושחת, והוא סוכן כפול.
קרייג סוויני, יוצר הסדרה, למד כל מה שהוא יכול בחדר הכותבים של "אלמנטרי" ואז החליט שהוא לא רוצה לכתוב עוד סדרת Procedural. התוצאה היא עוד סדרת FBI עם פרשיית השבוע אך הוא החליט לפלפל ולשחק איתה כך שלא ישתעמם עם הנוסחה המוכרת לצופים ולו ככותב. ברגע שמשתחררים מ- רגע זה לא העלילה של "צ'אק" (2007)? , ו-מה זאת אומרת גישה לכל חלקי המוח, תמיד יש לנו גישה לכל חלקי המוח!?!!. אפשר ליהנות מהסדרה. היא מלאת הומור, יחסית יותר מכבדת את צופיה מרוב הסדרות בז'אנר, והמלל "המדעי" לא מטופש לחלוטין רוב הזמן. באופן כללי מגשם הסדרות החדשות שיצאו השנה, היא הכי מוצלחת. במיוחד בזמן שאוכלים או מקפלים כביסה, וביננו, צריך סדרה כזו. בזמנו היה לי את ה"מנטליסט" שירד ואת קאסל (שעדיין רץ אבל נהיה כל כך לא אמין שאפילו כבר לא יכולה לפרגן).
שורה תחתונה: מפתיע ביחס לז'אנר, שווה הזדמנות לחובבי סדרות משטרה ופשע.
Manhattan– הסדרה שרצתה למלא את החלל אחרי "מד מן" חזרה לאחרונה לעונה שנייה. העונה הראשונה התעסקה בנושא שהוא מאד מעניין ולא מספיק מוכר. הדרמה מתרחשת בשנות ה-40, בימים בהם פותחה פצצת האטום הראשונה בפרויקט מנהטן ומציגה את חייהם הכפולים של המדענים מפתחי פצצת האטום, שנאלצו לשמור על סודיות מוחלטת בכל הנוגע לעבודתם. הסדרה זכתה לשבחי המבקרים אבל הבעיה העיקרית של הסדרה נותרה בעינה גם בעונה השנייה. הם מתעסקים בצורה נרחבת בחיי האהבה של הדמויות, שכתובים בצורה חובבנית, לעומת קווי העלילה שקשורים לפצצה הם מרתקים. בגלל שרק בשנים האחרונות בכלל הותר הפרסום על הנושא ובכלליות לא ראינו על המסך סדרות שמתעסקות בנושא הזה. הנקודה החיובית בעונה השנייה היא שהם לא מורחים את התקדמות בניית הפצצה ולא מנסים "למרוח" את הצופה. אגב, הרייטינג שלה צונח משבוע לשבוע, והיא נשארת על המסך בגלל המבקרים.
שורה תחתונה: לחובבי דרמות תקופתיות עם הרבה סבלנות.
Girlfriends' Guide to Divorce– מרטי נוקסון יוצרת הסדרה לא נחה לרגע והעונה השנייה של הסדרה יצאה בין קידומים של הסדרה השנייה שלה (unreal). אחרי שהאוס נגמר כולנו חיכינו שליסה אדלסטיין תחזור למסך בתפקיד ראשי, נשי חזק. והיא אכן עושה את זה, רק ש…היוצרת ניסתה לעשות "סקס והעיר הגדולה" למתגרשות והתוצאה לא יצאה ממכרת באותה צורה. אין מה לעשות, ריבים על משמורת וסקס עם אנשים חדשים בפרק ב' של החיים זה לא מצטלם סקסי כמו שהם מנסים להציג. בסדרה סופרת מחליטה להציג את הגירושים שלה בצורה חיובית לעולם, ולעזרתה באות שלוש חברותיה הגרושות. מצד אחד, יש הרבה זמן מסך לנשים, חזקות, מיניות, לא מתנצלות אך גם פגיעות. אז אני רוצה לפרגן. מצד שני, הם לא פוסחים על שום קלישאה, וזה לא עוזר שכולם בסדרה הם דוגמנים ודוגמניות. בוא נקווה שסופה של הסדרה לא יהיה כמו "ליפסטיק ג'ונגל", מישהו זוכר את זה?
שורה תחתונה: אפשר לוותר, אבל זה מתאים בול למשבצת יפים, יפות.
Peaky Blinders– סטיבן נייט, יוצר הסדרה, הוא תסריטאי בריטי שעשה מעבר חד מסרטים ("לוק" ו"סימנים של כבוד" המצוין) לסדרות. התוצאה היא סדרה שמרגישה כמו סרט קולנוע ארוך, גם הליהוק של שחקני קולנוע (קיליאן מרפי וטום הארדי שניהם מ "עלייתו של האביר האפל", סם ניל הותיק ועוד) עוזרים לאווירת החיים בסרט. הסדרה השנה חזרה לעונה שנייה (וכבר חודשה לשלישית), והיא לא פחות אלימה מקודמתה. למי שלא מכיר הסדרה שתורגמה בעברית ל"'כנופיית בירמינגהאם" מתרחשת בברמינגהאם, אנגליה ב- 1919, ומתרכזת במשפחה של גנגסטרים ,כשבראשם טומי המנסה להתקדם בעולם ומולו מפקח קמבל המנסה לתפוס אותו בכל מחיר. העונה השנייה ממשיכה לשלב פסקול מופלא ואיכותי שאינו קשור לתקופה ויוצר אווירה מצוינת אך היא שבירה מוחלטת של החוקים. מלבד הצורך העז של הכותבים להמשיך לייצר לטומי סיפורי אהבה מיותרים, ולראות סצינה אחרי סצינה את אחיו של שלבי שותה, עושה שטויות וחוזר חלילה, העונה היא מהנה וקלילה.
שורה תחתונה: אלים, כיפי וקאסט משובח היטב אבל יש סדרות בריטיות שהייתי רואה קודם.
קשה להרשים אותנו הישראלים. אנחנו הרי יכולים ללמד קורס או שניים בנושא התא המשפחתי המתפרק. Amazonשחררה 10 פרקים חמים מהתנור שמרכיבים את העונה השנייה של Transparent. שנה אחרי העונה הראשונה המופתית ואחרי שברוס ג'נר נהיה קייטלין ג'נר, הדוברת הכי מדוברת של הקהילה הטרנסג'נדרית, האם בכלל יש מה לחדש בעונה השנייה? הציפיות גדולות במיוחד אחרי שהעונה הראשונה זכתה בשני גלובוס הזהב, שבחים מהמבקרים ובאזז באופן כללי. *ספוילרים בהמשך*
גם הפעם כל חברי המשפחה היהודית מנסים למצוא מי הם, בנפרד, בעודם עדיין מנסים לתחזק את הקשר המשפחתי הלא פשוט. החיפוש אחרי זהות בתוך זוגיות, מיניות והגדרות שלה בחברה, אהבה מול קריירה, זקנה מול הגשמה, הגדרות של אבהות ואימהות מודרנית. כל התמות שהתחילו בצורה מאד יפה ובוטה ממשיכות בעונה החדשה, רק חבל שהם לא מביאות איתם בשורה חדשה.
בעוד העונה הראשונה הדגישה כמה החיפוש אחרי אושר וזהות מביא את הדמויות שלה לחורבן החיים האישים שלהם, נדמה שהם לא למדו שום לקח בעונה השנייה וממשיכים לפעול רק מתוך גחמות. שהדמות היחידה, שמתפתחת רגשית היא האב שעבר שינוי וכעת הוא מוירה. מוירה היא היחידה שלומדת להלחם על מה שחשוב לה בתוך ומחוץ למשפחה, לומדת להכיר את עצמה ואת גופה מחדש. היא היחידה שמסוגלת להגיד לאשתו לשעבר, שהיחסים בינהם לא עובדים ולעזוב, שוב. מוירה היא דמות שגם בגיל 60, עובדת על עצמה ומנסה להשתפר, גם כשהיא טועה ופוגעת בחבריה. ילדיה, לעומתה, מתחפרים בתכונות השליליות שלהם. הם פנטזיונרים, רומנטיים ומאשימים את ההורים בצרות הנוכחיות .
מצד אחד, אני מאד מעריכה את התעסקות האובססיבית של הסדרה בסטיות. בעולם של הסדרה, לכולם יש סטיות, זה נורמלי לחלוטין והתוצאות הם מקסימום אכזבה של האהובים עליך. אכזבה היא ברירת המחדל. הבת הצעירה, אלי, מחליפה בני/בנות זוג ומסרבת להגדיר את מיניותה, כשבדרך היא משתמשת בכל מי שבדרכה בשביל להשיג תשובות. שרה, מרגע שהחליטה שאינה רוצה להיות יותר אם והאישה המושלמת לבעלה, מחליפה זוגיות לסבית, בעוד משבר אמצע החיים עוברת לשכב עם הדילר שלה ומנסה להתמודד עם טראומה מילדותה. ג'וש, הרווק הנצחי, מנסה להיות אב לילדו בן ה-18 ובן זוג לרקל, רבי רפורמית, ומנסה לכפות עליהם יחסים של משפחה נורמלית אך בעצם רוצה לחזור להיות חסר מחויבויות.
התחושה היא שהעונה הכותבים היו יותר עסוקים בלזעזע את הצופים, מאשר לרגש אותם. אלי לובשת דילדו, מסתובבת אצל המנטורית שלה בבית המלא בתמונות של איברי מין ורואה סרטונים של נשים גומרות. הצופים כמו אלי, מובכים וסקרנים בו זמנית, אבל הטריק הזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים בסדרה.
היוצרים מחליפים את הפלאשבקים של העונה הקודמת שהיו מרגשים בסיפור המקור של המשפחה, בברלין של שנות השלושים. למעשה, אנחנו מגלים כיצד נולדה לעולם מוירה . הסיפור העמוס בפרטים ודמויות חדשות, אמור לתפקד כמטפורה, אבל בעיקר מעייף.
שורה תחתונה: עונה חלשה ביחס לקודמתה, אבל כמו תמיד הכותבים יודעים ללחוץ על הכפתורים הנכונים ולדעתי אלא הרגעים שמעלים אותה לרמה אחרת מעבר לסדרות דומות לה.
Banshee- אקשן. חייבת להזכיר במילה את העונה השלישית של באנשי אחת הסדרות האהובות עליי. סדרה אלימה, קולנועית, שלא מחפשת לדבר על רגשות ולתת לך עלילה מורכבת אלא לייצר אקשן עשוי היטב שלא רואים בטלוויזיה. מה צריך יותר? צריך גם לציין שהם בוחרים את הניצבים הכי פריקים ומיוחדים שנראו על המסך, הם פשוט יודעים לייצר אווירה.
שורה תחתונה: מאז צ'אק נוריס לא היה יותר גבר, גבר על המסך!
Kingdom 2014-דרמת איגרוף. בעונתה השנייה סדרת האגרוף הכי פחות אלימה אך עמוסת הדרמות האישיות שבה לחיינו ובעיקר שובת לב בזכות משחקו המצוין של ג'ונתן טאקר ("ורוניקה מחליטה למות") וקלי ס'נציז ("אבודים").
שורה תחתונה: אין הרבה סדרות איגרוף, שזה כבר טעם אחר, בים של סדרות דומות.
Fargo- דרמה. העונה השנייה מומלצת מהסיבות הבאות, בעוד היוצר הקדיש בעונה הראשונה זמן רב ליצירת העולם והחוקים של העיר ותושביה, העונה השנייה מלאת אקשן, קצב מהיר והבחירה בקומיקאים (ניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף"), כריסטין מיליוטי ("איך פגשתי את אימא", וטד דנסון הוותיק) לתפקידים דרמטיים משתלמת ביותר. ראו השתפכות נרחבת בפוסט נפרד.
שורה תחתונה: אם אתה רוצים להיות מעודכנים בתרבות הפופ זה חובה.
iZombie– קומדיית זומבים/פשע. רוב תומאס היוצר של ורוניקה מארס בכלל התחיל ככותב ספרי נוער ואכן מה שהוא מתמחה בו זה צרותיה של מתבגרות, אפילו כשהן בנות 30 והן נהפכו לזומבי. בעונתה השנייה של הסדרה הכותבים עלו על איזון טוב בין "פרשת המוות השבועית" לבין קו העלילה הכללית ואת כל אלה הם מתבלים בהרבה הומור עצמי, ורפרנסים לסדרות על טבעי אחרות.
שורה תחתונה: ג'ילטי פלז'ר קליל ומוצלח לחובבי "ורוניקה מארס" ו"באפי".
Hemlock Grove- פנטזיה אימה גותית. סדרת הערפדים והזאבים הגותית של Netflix סיימה את עונתה השלישית והאחרונה השנה. למרות עונה יחסית חלשה, אני עדיין שומרת לה חסד על שתי עונות ראשונות נפלאות מלאות דם, אלימות, פילוסופיה, צילום שכולו מבע קולנועי משובח, והבנה שאפשר לעשות סדרת על טבעי חכמה שלא לוקחת את עצמה ברצינות אפילו שהיא דרמה.
שורה תחתונה: שווה צפייה לחובבי הז'אנר בלבד.
The Fall- מותחן. אחרי שג'ימי דורנן הראה לנו שהוא שחקן מצוין בעונה הראשונה של הסדרה הבריטית המדוברת ואז הראה לנו שהוא שחקן נוראי בסרט "50 גוונים של אפור" הוא היה חייב להציל את המוניטין שלו ולחזור לעונה שנייה מצוינת ומותחת ולמרות הסוף המאכזב, ג'יליאן אנדרסון, עדיין משחקת שם את אחת הדמויות הנשיות המורכבות והמעניינות ביותר שבאופן אירוני הצופה שונא ונמשך אליה בו זמנית.
שורה תחתונה: המתח בסדרה הזו שווה כל רגע.
Rectify- דרמה. "התיקון" סיימה את עונתה השלישית ואני עדיין לא לגמרי מבינה את הסדרה הזו. יש פרקים שאני שבויה לגמרי במסע של דניאל להתאקלמות בחברה ויש פרקים שכל הדיבורים על האלוהים והמשמעות בחיים רק מדכאים וגורמים לי לרצות להעביר את הפרק. מה שבטוח, צוות השחקנים המהפנט של הסדרה הוא הסיבה העיקרית לשוב אליה.
שורה תחתונה: לאנשים שאוהבים לבלבל את המוח ולשמוע אנשים אחרים עושים את אותו הדבר.
Outlander- פנטזיה תקופתית. מה שהתחיל כסיפור רומנטי למשרתות עם נופים מהממים וירוקים וגיבורה פמיניסטית, יחסית לתקופתה, מקבל תפנית אפלה, ולעתים קשה לצפייה בעונה השנייה. הוזהרתם. מה שכן, הומור בריא, שחקנים מושכים, נופים כובשים, ועלילה עם הרבה אקשן שומרים על העניין משבוע לשבוע.
שורה תחתונה: להזיל ריר זה תמיד סיבה טוב.
Orange Is the New Black- דרמת בית כלא. למרות שחקניות חיזוק לוהטות (למשל, הדוגמנית לילי רוז) העונה השלישית ללהיט הכלא המדובר היא פחות חזקה. אומנם, הם הורידו את כמות הפלאשבקים המיותרים ויותר התרכזו בדמויות הפחות לעוסות, ועל כך כל הכבוד להם, אבל קו העלילה הכללי של העונה היה פחות חזק והדילמות מתחילות לחזור על עצמם.
שורה תחתונה: כולם מדברים על זה, מה לא תראו?
Game of Thrones- פנטזיה. יש סיבה להמשיך לצפות בזה מלבד העובדה שאנחנו יצורים חברתיים שנמצאים בפייסבוק, בפורומים, בבלוגים ולא רוצים להיות מחוץ לשיחה החברתית? כשדיברו על הפרק החדש ב"משחקי הכס" בעונה האחרונה הייתי מעודכנת אבל האם הייתה שמחה ועונג כל פעם שיצא פרק? לא יותר מדי. טוב שעוד יש פרקים של "האישה הטובה" הם כבר לא בשיאם אבל לפחות אני לא משחקת בפלאפון שלי בזמן הציפייה.
שורה תחתונה: לא תהיו חלק מהשיחה בהפסקת קפה?
The Big Bang Theory- סיטקום. אני גיקית. אני קהל היעד של הסדרה הזו ואני אומרת בפה מלא ובלי חרטות היה צריך להוריד אותה מהאוויר לפני 3 עונות כשהיא עוד הייתה מצחיקה והיה לה עוד אמירה כלשהי, קטנה ככל שתהיה על העולם. עכשיו זה פשוט גסיסה איטית של הדמויות האהובות.
שורה תחתונה: אפשר לוותר.
The Walking Dead- דרמת זומבים. אחרי עונה שעברה חלשה שנראתה כאילו נלקחה מסרט אימה זול, הכותבים עשו סדר ונזכרו במקורות ומה היה מעניין בסדרה מההתחלה. האנשים הם הסכנה האמתית ולא הזומבים אבל הם תמיד הצטיינו בקווי עלילה שהם בין המתח- הפסיכולוגיה והאלימות המאופקת. הם מיישמים את הלקח הזה בצורה חזקה ומעניינית בעונה החדשה והולכים לכיוון חדש.
שורה תחתונה: עונה טובה, אבל המותג נחלש.
Public Morals- דרמת פשע. אדוארד ברנס, במאי ותסריטאי שפרץ בשנות התשעים עם סרטי אינדי ("האחים מק'מלן", "האחת והיחידה"), אחר כך נהיה שחקן כדי לממן את הסרטים שלו ("להציל את טוראי ריאן) ובשנים האחרונות לא הצליח להשיג מימון לסרטים שלו עד ש-TNT אמרו לו בוא תעשה תבוא לטלווויזיה. אז, הוא לקח מספר תסריטים שכולם התעסקו בתקופה שהוא עשה עליה תחקיר מעמיק ולא הצליח להרים לאוויר וכתב ביים, מפיק ומשחק בעשרה פרקים שהם סוג של סרט אחד ארוך. התוצאה, סדרת שוטרים מושחתים בשנות השבעים עם מלא הומור, קצב מהיר, והכי חשוב ברנס יודע לביים שחקנים. קליל, צפוי אבל מהנה ועשוי היטב.
שורה תחתונה: אם אתם מתגעגעים ל "חיים על מאדים" זה באותו רוח של הסבנטיז.
netflix שחררה ב-20 בנובמבר את 13 פרקים של סדרת הסופר הירו החדשה שלה, "ג'סיקה ג'ונס" (Jessica Jones) שהיא חלק מתכנית העל הזדונית של מארוול להשתלט על המסך הטלוויזיה והקולנוע שלנו ומבוססת על סדרת קומיקס שהופיעה לראשונה ב-2001. ג'ונס (קריסטן ריטר, ג'יין מ"שובר שורות") היא חוקרת פרטית שפשטה את מדי הסופר הירו שלה עד שהאויב הכי מסוכן מעברה בעל כוחות מיוחדים כמוה חוזר לחייה.
קילגרייב (דיוויד טננט, "ד"ר הו" ולאחרונה בסדרה הבריטית החכמה ב"ברודצרץ') הוא אמן המניפולציות ומסוגל בעזרת כוחותיו לאלץ כל אדם לעשות מה שעולו ברוחו, כולל לתת לו את הג'קט שלו, מתן הנאות מיניות ועד רצח. ג'ונס הייתה האסירה המחשבתית שלו במשך 8 חודשים עד שהצליחה לברוח ממנו כשנפגע מאוטובוס. כעת על ג'ונס, חברתה הטובה ביותר ואוסף של נפגעי קילגרייב למצוא דרך להיפטר ממנו.
אז למה לראות עוד סדרה על סופר הירוז? מה שמעניין בנרטיב של הסדרה שהמוטיב של כוחות העל הוא כמעט לא פקטור, הם מתייחסים אל ג'ונס כנפגעת עם תסמונת דחק פוסט טראומתית ואל הקשר בינה לבין קילגרייב כמו ליחסי נאנסת ואנס. נפגעי קילגרייב מתאספים לקבוצה לדבר על מה שעשה להם בדומה לאנשים שעזבו כת וכעת הם לא מצליחים להיטמע בחברה והיחידים שמבינים אותם הם אנשים שעברו חווית כמוהם.
ג'ונס היא דמות נשית חזקה (גם פיזית, זה הכוח שלה הרי!) שאנחנו לא רגילים לראות כסופר הירו. היא לא לבושה בצורה מינית, למרות שהיא עושה הרבה סקס בסדרה. היא לא נחמדה, למרות שהיא מנסה להציל ולעזור לאנשים. אין לה כמעט חברים וגם אליהם הרגש העיקרי שהיא מראה זה נאמנות. הבעיה, שהיא יותר מדי משחקת בכללים של הגברים. שותה המון, אלימה, גסת רוח, א-מינית בלבוש, תחרותית, פזיזה, לא דואגת לעצמה. בנו אותה כמו הסטריאוטיפ של בלש פרטי גבר, רק אישה. אני מבינה מה ניסו לעשות פה, היפוך מגדרי וריטר משחקת את עם הטריק לטובתה אז זה כמעט נסבל אבל אם היה לה איזה תכונה נשית פה ושם, הצופים לא היה מתבלבלים.
גם קווי העלילה המשניים לוקים בחסר, קו העלילה הלסבי שנראה כאילו נלקח מסרט אימה זול, סיפור היחסים בין האחות המרושעת והג'אנקי טוב הלב ושלא אתחיל לדבר על הבאת האחות הרחמנית מדרוויל שלא הייתה נחוצה בשום צורה, לוק קייג' המאהב של ג'ונס שהוא שחקן מצוין (מייק קולטר "האישה הטובה") ומבזבזים אותו בסדרה על שוטים של פלג גוף עליון חשוף והבעות קודרות. חוזקה של הסדרה היא ללא ספק, משחק החתול עכבר בין ג'ונס לקילגרייב שיכול להראות ל-"50 גוונים של אפור" איך מצלמים משחקי שליטה בלי טיפת עירום והאפקט חזק לא פחות.
סה"כ, הסדרה גורמת לחשוב ועושה טוויסט מעניין לנושא הכה שחוק של סרטי כוחות על. הצילום מייצר עולם אפל וקודר כמו שסדרות קומיקס צריכות להראות וזה כבר פלוס. כבר אמרתי שסדרות שנשים בפרונט זה תמיד חשוב לפרגן?. אני מאד מרוצה שאין יותר מדי דגש על משפטי מחץ כל משפט שני. כמו כן, הסדרה מייצרת כמה רגעים באמת מרגשים, במיוחד בפרק האהוב עליי בעונה כשג'ונס וקילגרייב נמצאים בבית הישן שלה. פרק זה מראה בסיסו מה ההוק האמיתי של הסדרה, לפני הכול היא מותחן פסיכולוגי מצוין.
כל מי שמכיר אותי יודע שההנאה הגדולה ביותר שלי ורוב זמני הפנוי מוקדש לצפייה בתכנים חדשים, ולהתעדכן דרך בלוגים ופודקאסטים על מה שחדש בעולם קולנוע והתרבות בכללי. אם היה אפשר להתפרנס מזה, זו הייתה המשאלה שלי, עד אז אני יכולה רק להביע את דעתי. אסתייג ואגיד הטעם האישי שלי הוא כמובן כמו כל דבר בעולם הזה מורכב ולא בהכרח קולע לטעמים רחבים. עד כאן להקדמה. בהצלחה לכולנו.
Hulu החליטה ללכת בעקבות Amazon, Netflix, Yahoo אל עולם הסדרות. גם הם רוצים להצטרף למגמה החדשה של סדרות חדשות, בועטות שבגלל המודל העסקי החדש שהן שייכות אליו יכולות להכתיב תסריטים בגוון אחר ואיכויות הפקות מעולם הסרטים . הם מחליטים לעשות את הצעד הזה עם הבמאי של "ג'ונו" ג'יסון רייטמן בסדרה Casual .
הסדרה בטון שלה מזכירה את "טרנספרנט". היא משלבת בין קומדיה לדרמה, בין רגעים מביכים לחלוטין למשפטים מרגשים שנראים כאילו יצאו מהפה של ההורים שלך. אז על מה בעצם הסדרה?
הסדרה שנעה על הגבול בין קומדיה מרירה לדרמה, מספרת את סיפורה של ואלרי, שבעלה עוזב אותה בשביל סטודנטית שלו והיא ובתה התיכוניסטית עוברות לגור עם אחיה, אלכס. אלכס, שהמציא אלגוריתם בשביל אתר דייטינג כדי למצוא את בן או בת הזוג המושלמים, באופן קוסמי לא מצליח למצוא אהבה. האח, האחות והבת הצעירה מחפשים זוגיות בעולם שרק מספק קשרים בלי משמעות.
לכאורה הסדרה לא פוסחת על שום קלישאה בספר, אימא ואבא היפים שלא גידלו את ואלרי ואלכס. הבת הצעירה מתאהבת במורה לצילום המבוגר ממנה, הבחורה היחידה שאלכס מתעניין בה כמובן לא פנויה רגשית, גירושים מכוערים בין ואלרי לאקס ועוד.
אז למה לצפות בזה אתם שואלים? הסדרה מעבר להיותה שנונה, מצליחה לקחת את אותם קלישאות ואותם נושאים שחוקים ולשחק איתם בצורות בלתי צפויות. כמו ב-SKINS האגדית כל פעם שנראה לך שהדמויות מקבלות רגע של חסד ושמחה, הם מחרבנות את זה. על כל התקדמות, יש חזרה אחורה, על כל בחירה בתחום אחד יש מחיר בתחום אחר והם מגלים, כמו בחיים האמתיים שאי אפשר לקבל הכול.
ממומלץ בחום בגלל האווירה, הצילום, הקאסט המצוין, התחושה שאתה יודע מה הולך לקרות אבל אתה רוצה לראות איך הם יפלו והכי חשוב איך אם יתאוששו.
