The Night Manager

הבריטים מאד אוהבים לעשות אדפטציות לספרים. במקום להשקיע ברעיון מקורי, שזה כבר די קשה בימינו, ובמיוחד עכשיו שצריך להיות מעורב בנושא, אפקטים מיוחדים, וכל מיני שיגעונות, הרבה יותר קל לחשוב בקטן. בריטניה היא כמו ישראל, יש להם תקציבים זעומים יחסית והם מעדיפים להשקיע בתסריט ושחקנים. לכן זה רק טבעי שכל הפקה גדולה שלהם תערב איזה רב מכר, תוסיפו לזה שחקני קולנוע שרוצים להזכיר לעצמם שפעם עשו תאטרון וסדרות איכות ובום תפרתם סדרה.

"מנהל לילה" היא הפקה בריטית חדשה שהיא שיתוף פעולה בין AMC ל-BBC המבוססת על ספר של ג'ון לה קארה, משנת 1993 בבימויה של הבמאית הדנית סוזן ביאר ("אהבות פתוחות", "אחים"). הסדרה כוללת אוסף שחקנים נפלאים בראשם ד"ר האוס, כלומר יו לורי הנפלא שכמעט ששכחנו שהוא בריטי אחרי שמונה עונות, טום הידלסטון ("הנוקמים"), אוליביה קולמן ששנים שיחקה בקומדיות בריטיות קטנות עד שהוכיחה שהיא גם שחקנית דרמטית מפתיעה לאחרונה ("ברודצ'רץ'"), טום הולנדר ("מבצע ואלקירי") ועוד.

סדרת הריגול בת שישה הפרקים מתרכזת במנהל לילה במלון פאר בקהיר (הידלסטון)  ואיש עסקים עשיר (לורי), שניהם בריטים. ג'ונתן פיין, מנהל הלילה, נתקל באורחת סקסית, בשם סופי, הנותנת לו מסמכים סודיים על איש עסקים, ריצ'ארד רופר. המסמכים מראים שרופר שכלפי העולם הוא פילנתרופ נדיב, הוא בעצם סוחר נשק. פיין, מעביר את המסמכים בסתר, לחברו, שמעביר אותם ללונדון ליחידה לאכיפה בין לאומית, והמסמכים מגיעה לידה של החוקרת אנג'לה בארר (קולמן) שמתחילה לחקור את הנושא. כמובן שיש במחלקה שלה מלשין, ופיין מוצא את גופתה של סופי ללא חיים, מה שמכריח את פיין לבחור צד, ולנסות להבין מה בדיוק קורה שם, מי נגד מי ואיפה המחדל.

הסדרה ערוכה כמו סרט ריגול טוב, מהסוג של פעם, בלי הפתעות, אבל גם בלי מקום לחשוב. אנחנו עוקבים אחרי ההתרחשות עם הגיבור, הסוג האהוב עלי בעלילות, מה שלא משאיר לנו פער שאנחנו יודעים יותר מהדמות שלנו. כשהוא עצוב, כועס או מתוסכל, אנחנו מזדהים עמו. בצורה כזו, נותר לנו הצופים להיסחף עם עלילת המתח, ליהנות מהמשחק המשובח, מהשחקנים היפים, מהנימוס הבריטי שלא מפסיק לרגע גם כשגופות צצות ולא לחשוב יותר מדי. טום הילדסטון, עושה עבודה טובה בתור, מנהל הלילה, הביישן, שאינו מרגיש נוח בתור עורו, ליד כל העשירים, אפילו שזה קצת מגוחך כשהוא גבר נאה, גבוה וצעיר. מולו לעומת זאת, יו לורי, בתור הנבל, יש תחושה לא טובה, שהוא משועמם מהתפקיד, או שכבר אין לו כוח לאיש הרע, בכל מקרה זה לא הכי משכנע.

גם מבחינה הצילום יש עבודה חכמה שמטרתה לגרום לנו בו זמנית להרגיש נרדפים, מבולבלים, אבל גם שממש נרצה להיות שם. השימוש הנרחב בקלוז אפ, גורם לנו התאהבות בלתי רצונית בדמויות מהר מאד, אבל מצד שני הצילום כולל הרבה צילומים סגורים, כשהרקע מטושטש והדמויות מודגשות, מה שיוצר תחושה קלאוסטרופובית. תוסיפו לזה פסקול שנע בין ג'אז קליל לפסנתר מותח והעצבים שלי היו מורטים רוב הפרק. אפילו שהאמצעים הקולנועים ישנים, הם עובדים תמיד.

הסדרה עובדת טוב, תעביר לכם את הזמן בהנאה רבה, בהנחה שאתם חובבי סדרות מתח וריגול. אולי הבעיה היחידה שלי איתה, היא שלקחת ספר משנת 1993 זה לקחת סיפור עם חשיבה מיושנת, לא משנה איך תסתכלו על זה. ג'ון לה קארה כתב את הספר בשנות השישים לחייו וזה מורגש. לדוגמה The Magicians שעלתה לאוויר לפני חודשיים מבוססת על ספר שיצא ב-2009. לב גרוסמן, הכותב שלו, הוא בשנות הארבעים לחייו, כתב אותה אותה מנקודת מבט של אדם בגילו, כולל רפנרסים חברתיים, פוליטיים וכדומה ולכן התוצאה היא סדרה וספר מרעננים. אם BBC רצו לעשות עיבוד לספר ריגול מעניין אני בטוחה שיכלו למצוא ספר רלוונטי של סופר צעיר, חדשני אחר. איזה רב מכר, בריטי או אמריקאי וזה היה כנראה מרגיש, נכון יותר, לחיינו בשנת 2016.

שורה תחתונה:  מנהל לילה במלון בקהיר, מחליט להפך למרגל אחרי שמאהבתו נרצחת, ומחליט למצוא את האשם, איש עסקים עשיר שהוא בעצם סוחר נשק מפוקפק.

להמשיך לקרוא ←

 Vinyl

כש-HBO מוציאים סדרה חדשה כשחתומים עליה שמות ענק כמו מרטין סקורסזה ("הזאב מוול סטריט") בתור הבמאי, מיק ג'אגר, כתסריטאי בחיזוק התסריטאים טרנס ווינטר ("הסופרנוס", "אימפריית הפשע") וריץ' כהן, בובי קאנוואל ("אימפריית הפשע") כשחקן ראשי, ורק כדי לקנח מביאים בתפקידים משניים שמות כמו: ריי רומנו, אוליביה ווילד, ג'ונו טמפל ועוד, אתם יודעים לפני שראיתם פריים אחד שמכינים אותכם לסדרה קשה וצריך להוציא את התותחים הגדולים.

הדרמה המתרחשת בניו יורק של שנות ה-70 מתמקדת בתעשיית המוזיקה הכוללים כמובן סקס, סמים, אלימות, הרבה מוזיקה ופוליטיקה פנימית. הפרק הראשון, הכפול, מספר את סיפורו של ריצ'י פינסטרה (קאנוואל) שהקים חברת מוזיקה מצליחה בשנות השישים, ומספר על דרכו ממפיק מושתן אל ההצלחה והעושר. כמובן שיש לו פה מלוכלך והוא לא פוחד לחלוק בוויס אובר הערות גזעניות עם הצופים. לצידו חבורה של אנשי עסקים מפוקפקים: שותפו, זאק יאנקוביץ' (רומנו), הדואג לענייני הכספים, סקיפ פונטיין שדאג שתקליטים שלא נקנו "ייעלמו" ועוד אנשים טובים כאלה. אנחנו עוקבים אחרי ריצ'י והעובדים שלו בעודם מנסים לחתום אחרי האמנים הכי חמים באותו תקופה כמו לד זפלין, דוני אוסמונד, ומוצאים את הלהקה הבאה הגדולה שדומה באופן חשוד ל"רולינג סטונז". גם הבן של מיק, לא בטעות משחק בסדרה את הזמר החדש הלוהט שריצ'י מחתים. נשמע מוכר?

המבקרים עפים על הסדרה וחושבים שהיא תהיה הסדרה החמה הבאה בטלוויזיה. אני רוצה לשאול אותכם שאלה, אחרי אין ספור סדרות בשנים האחרונות ש"מגלות" לנו את הסיפור האמתי מאחורי תעשיית המוזיקה/ סרטים/ סמים/ פשע מאורגן וכדומה, לא מרגיש לכם שכולם רצים על אותו סיפור מסגרת? אתם הולכים לפגוש איש משפחה, שלאט לאט כבר יהפוך לגבר בוגדני, מכור לסמים ואלכוהול, מכור לכוח, לכסף, לעבודה, רק לא לאישה ולילדים. אנחנו נכיר גבר שיתחיל בתור איש מוסרי, מינוס פלוס ובסוף הסדרה, יבגוד בכל החברים שלו, ימכור את כל הנכסים שלו, יפסיד את הכול, רק בשביל להבין מוסר השכל אמריקאי. אנחנו נפגוש סדרה שתדבר על מוזיקה, בצורה בוטה, שתזכיר לכם כל הזמן שזה אמור להיות סדרה על מוזיקה, כשזה הכול חוץ מזה.

עכשיו למה אני כל כך צינית, קשה לרגש אותנו הצופים האדישים בסיפור, חצי אוטוביוגרפי, אחרי שראינו, וקראנו הכול בעידן הנוכחי. אנחנו רוצים הכול מוגזם ומוקצן ואנחנו הולכים לקבל בסדרה הזו בדיוק את זה. רגשות מוקצנים, הרבה סקס, סמים, אלימות מילולית. לא נראה פה גילוי אהבה בין חברים או בין בעל ואישה כפי שאנחנו רגילים, הכול יהיה בהילוך אחד קדימה, כאילו נכנסו לסרט מהאמצע שלו או לסדרה כבר בפרק שבע. רק שאנחנו בפרק הראשון הכפול, החגיגי, אני עוד לא התאהבתי בשום דמות, וכדי להיות מכורה לסדרה, אני קודם צריכה להתחבר למרכיב מסוים בה. אז כנראה שפה אתם צריכים להתחבר, לתקופה, לשפה, לקצב המהיר, ואם זה מה שאתם מחפשים, לדעתי מאד תהנו.

אל תבינו אותי לא נכון, הדרמה, בת עשרה הפרקים, נראית כמו סדרה מושקעת, עמוסה בשחקנים טובים. לחובבי מוזיקה, היא בכל זאת, חוויה נוסטלגית, מלאת אזכורים, ללהקות, לשינוים הסטורים בעולם המוזיקה ובהיסטוריה. כל מי ששמע דיסק, או תקליט שוב ושוב וניסה לפצח מה סוד הקסם של אותו יצירה יוכל להתחבר אל חלקים מסוימים בסדרה. כמו כן, הצפייה בפרק הראשון הייתה קולחת, אם כי לא מאתגרת. זו סדרה שלא מחדשת שום דבר או מנסה להמציא את הגלגל. היא משחזרת תקופה ומנסה להחזיר אותה לשנות ה-70 עמוסות הסמים, אל הדילמות שהיו באותה תקופה, אל יחסי הכוחות בין לבנים לשחורים, בין רוק-לפאנק-לדיסקו, בין גברים לנשים ועוד. כל עוד אתם באים להתבדר בראש שקט, אתם מוזמנים, אם אתם באים להתפעל מההפקה החדשה של סקורסזה או אם אתם חובבים של בובי קאנוואל שהצליח להציל את העונה האחרונות של "האחות ג'קי", אל תצפו שהם יעיפו לכם הכובע.

שורה תחתונה: מיק ג'אגר מוציא ביוגרפיה מצולמת פיקטיבית "וויניק וויניק" על שנות השבעים בניו יורק עם האיכות של "כנופיות ניו יורק".

להמשיך לקרוא ←

Horace and Pete- סדרת הרשת החדשה של לואי סי. קי שנחתה בשקט אל המעריצים לפני שלוש שבועות, בלי התראה מוקדמת ובלי פרסום, יצאה בצורה כזו כדי שאנשים יראו אותה בלי מחשבות מוקדמות שנוצרו בעקבות צפייה בטריילרים, קריאה בבלוגים, מאמרים, כתבות מצולמות וכדומה. לואי רצה שאנשים יבואו ליצירה שלו נקיים. אם התאהבתם כמוני בלואי הקומיקאי, שגרם לכם לחייך, לחשוב ולהיות נבוכים בו זמנית במקטע של חמש דקות, אל תצפו לו ביצירה הבאה. לואי משתנה, וזה בסדר. לצפות מיוצר להמשיך לעשות את אותם בדיחות, או את אותו הלך רוח 20 שנה ברצף זה לא הוגן ולא יצירתי.

לואי עבר בחייו המקצועיים שינוי גדול. הוא היה סטנדאפיסט ממוצע כבר בגיל עשרים, ואף אחד לא השתין עליו ממטר עד שהתגרש, שינה את החומרים שעליהם דיבר מבדיחות פלוצים ויציאות נחמדות לפרקים, לווידויים כואבים על חייו, מסקנות חשובות לעתיד, וכן לפעמים עדיין בדיחות גסות ופלוצים. זה עובד. אז נוצרה המפלצת הגאונית שקראו לה לואי. הוא קיבל תקציב זעום ביותר מ-HBO פחות או יותר לאייש את כל התפקידים בסדרה "לואי" שעלתה ב-2010, שבעונה הראשונה עוד ניסתה להיות מצחיקה אך מהר מאד הוא הבין, שהוא גם רוצה לרגש. בשלוש עונות האחרונות של לואי, הקו הדרמטי והסיפורי גדל והקו המצחיק, ירד. זה לא אומר שמדי פעם אין סיטואציה מצחיקה או בדיחה אבל לקרוא לסדרה קומדיה זה ממש הונאת הציבור. במקביל לואי מנסה את מזלו בקולנוע ומשחק בתפקידים דרמטיים קטנים, אצל הבמאים הטובים ביותר, בסרטים שזכו להצלחות גדולות בשנים האחרונות. (Trumbo, American Hustle Blue Jasmine). המעבר החד האחרון של לואי בעונה האחרונה של הסדרה הוא לחנך. מורגש שהוא מנסה להעביר מסרים לדור הצעיר, כיצד הוא חושב ורוצה שהעתיד יראה, ואיפה הכשלים בהווה.

"הוראס ופיט" הוא סוג של דרמה, הצגה מצולמת, שהיא לכל דבר ועניין מיני אמריקה של 2016. פיט והוראס הם אחים, בשנות החמישים לחיים, המנהלים בר, העובר במשפחה כבר 100 שנים. לבר מגיעים אורחים קבועים וחדשים והמשותף לכולם שהם מנהלים שיחות, על פוליטיקה, ספורט ואלוהים. הוראס (לואי) הוא אבא  מזדקן וגרוש, הגר מעל הבר עם אישה הצעירה ממנו בשנים רבות ומנסה לתקן את יחסיו עם בתו, סטודנטית למשפטים. פיט (סטיב בושמי)  גם גר מעל הבר עם אחיו. הוא משוגע עם קבלות, ועם הוא לא לוקח את התרופות שלו הוא מאבד את הצפון. בבר גם עובד הדוד שלהם "דוד פיט" (אלן אלדה) שמביא עימו נינוח של גזענות, חוקי משפחה עתיקים, סירוב להגיש משקאות מעורבבים ללקוחות ובכלל יחס מחורבן לשאלות. לשני האחים גם אחות (אידי פאלקו) שרוצה לפרק את הבר שלא ממש מצליח כלכלית.

הסדרה מתנהלת לאט, מצולמת כמו סדרות אולפן של פעם, רק בלי צחוקים, מורכבת מסיפורים, סיפורים ובגלל האופי שהוא הצגה מצולמת או שהצופים מוקסמים או שהם מבולבלים. אז אחרי שעשיתי סוויץ' בראש לדרמה, אני מנסה לראות את הפרק השני, בראש נקי, בלי ציפיות. בכל זאת הגיבור שלי עושה סדרה ואני רוצה לפרגן. ולמה אני קוראת ללואי גיבור? יש לו כישרון מיוחד לקחת סיטואציות יום יומיות שקרו לנו, בווריאציות כאלה או אחרות, ולתת לנו מראה  על ההתנהגות והרגשות האמתיים שצצים. הוא לא מפחד לגרום לנו להרגיש חרא עם עצמנו כצופים, גם בקומדיה, וגם בדרמה. הוא לא מפחד ממוסר השכל, ממסקנות, ממחשבות רעות, מדיכאון, מלוזריות.

אז אנחנו חוזרים לשאלה הכי חשובה, אם הסדרה, יושבת על מוטיבים ישנים, הצגה מצולמת, ומלא דמויות שמרכיבות לכם את "החיים בארה"ב ע"פ לואי ב-2016" אז למה לצפות? אני חושבת שלואי מנסה לחדש את הז'אנר, אני דיי בטוחה שלא קיללו כל כך הרבה בסדרות כמו "צ'ירס". אני בטוחה, שלא אמרו ככה את האמת כל הזמן בפנים, ושהיא הייתה לא נעימה, ואפילו מעליבה. אם זאת, התוצאה קשה לצפייה, לא אשקר, לצפות בדרמה של לואי זה קצת כמו לשבת מול טיפול פסיכולוגי שלו.

שורה תחתונה: לואי. סי. קיי עושה דרמה, האם אתם אמיצים מספיק לראות?

להמשיך לקרוא ←

Stan Lee's Lucky Man-  דרמה/ פשע/ פנטזיה/ מותחן. סטן לי האיש והאגדה אחראי לסרטים ששלטו בקופות כמו: "איירון מן", "סייפדרמן", "הענק הירוק" בשנים האחרונות וכמובן יש לו היסטוריה מכובדת בחברת מארוול שם הוא והמאיירים שעבדו תחתיו הוציאו עשרות קומיקסים שעיצבו ושינו את התעשייה. הפרויקט החדש שלו הוא סדרת חדשה, המבוססת על רעיון מקורי שלו.

הארי קלייטון, בלש בלונדון, מכור להימורים ומבלה את זמנו בלהפסיד את כספו. אולי בגלל זה הוא פרוד מאשתו שהוא כמובן עדיין אוהב. עד כאן  נשמע כמו עוד עלילה של סדרת משטרה. אחרי לילה לא מוצלח במועדון הימורים הוא פוגש אישה יפה המביאה לו מזל, הוא מרוויח מלא כסף, כשהיא לצידו ומבלה עמה לילה סוער במיטה. בבוקר הוא מתעורר, היא איננה והוא נותר עם צמיד עתיק על ידו שהוא לא יכול להסיר. הוא מגלה שהצמיד מביא לו מזל, אבל כמו בכל כוח על, לכל פעולה, יש גם מחיר. כל פיסת מזל שהוא מקבל היא על חשבון אדם אחר. כשהוא מגיע לעבודה, הוא מוצא את גופתו של הבוס של מועדון ההימורים שבו היה בלילה הקודם.

הארי משתמש בכוחות העל שלו, בשביל לעשות את עבודת המשטרה תוך כדי שהוא מנסה להבין, מאיפה הגיע הצמיד, למה צצות גופות מסביבו וסידור חובותיו. את תפקידו את הארי מגלם ג'ימס נסביט המעולה (Babylon, The Missing, Jekyll, Cold Feet) שאם לא ראיתם את הסדרות שציינתי אז פספסתם ארבע מהסדרות הבריטיות הטובות שנעשו.

למעשה הסדרה, מתעסקת בשאלה, מה אדם יעשה כשהוא יכול לשלוט במזלו, בגורלו? הארי כמובן, הולך להמר. עד שהבחורה שנתנה לו את הצמיד מתחננת שישתמש בכוחותיו למטרות טובות. שיעזור לאנשים, דרך תפקידו במשטרה. במקביל, יש אנשים רעים שחומדים בצמיד ובכוחותיו למטרות מרושעות ומנסים להרוג אותו.

לצערי, למרות הרעיון המאד מגניב, משהו בביצוע התמסמס, והתוצאה בינונית. אני מרגישה שאני רואה גרסה טלוויזיוניות, דלת תקציב, של ג'ימס בונד המגלה שקורים אירועים שלא ניתן להסביר בחייו. הדיאלוגים שטחיים, הדרמה לא מספיק מרגשת, הפן הפנטסטי מודגש יותר מדי פעמים בפרק, שלא נשכח חלילה וחס שהוא בר מזל. לא צריכים תקציב גדול או שחקנים מוכרים בשביל לכתוב פנטזיה מודרנית מרגשת (Misfits) אבל כן צריכים דמויות שיפתיעו.

שורה תחתונה:  שוטר היכול לשלוט במזלו מנסה לשלוט בעולם הפשע בלונדון. לא זה לא סרט מהניינטיז, אבל אתם יכולים לוותר.

להמשיך לקרוא ←

Lucifer- דרמת פנטזיה. אלפי ספרים, סדרות וסרטים נעשו ונכתבו על השטן ולנו הצופים, או הקוראים לא נמאס. מי יכול לעמוד בקסם של השטן? מי לא רוצה להיות השטן עם כוחות כמעט בלי הגבלות? ואיזה בחורה לא מפנטזת על הבלתי מושג? אז היוצרים של הסדרה החדשה "לוציפר" החליטו לעשות איזה מישמש חדש בין "חמישים גוונים של אפור" לבין כל סדרות המשטרה הרגילות שאנחנו מכירים והוסיפו לזה קורטוז של פנטזיה ומיתולוגיה ובום יש לנו סדרה סקסית וחדשה.

לוציפר מורנינגסטאר, הוא השטן שכעת תקוע מבחירה, על כדור הארץ, ומנהל בר. הכישרון שלו שהוא יכול לגרום לאנשים לספר לו את הסודות הכמוסים ביותר שלהם והוא חזק מאד. בקיצור סוג של סופר הירו מודרני- עתיק כזה. בחורה שפעם שכב איתה ועזר לה להפוך להיות שחקנית וזמרת מפורסמת נהרגת בצורה מפוקפקת והוא מחליט לקחת את החוק לידיו ולמצוא את האשמים. מי שלא בדיוק מרוצה מהעסקה הזו היא הבלשית הממונה על הרצח, קלואי דנסר, שבאופן פלאי, היא גם אישה מאד יפה וגם היא האדם היחיד שהוא לא יכול לקרוא את מחשבותיה (המממ. לא רוצה לצעוק "דמדומים" אבל הנה אמרתי זה…). בהתחלה היא לא מאמינה לו שהוא השטן, ולכן, בן תמותה, אבל עד הסוף הפרק זו תהיה תחילתה של חברות מופלאה.

טום קפינוס היוצר של ("קליפורניקיישן" ו"דוסון קריק") מתמחה בליצור סדרות סקסיות, שנונות, עם אווירה קלילה ודמות ראשית מושכת אבל מתוסבכת. רק שהפעם במקום שהאנק, יהיה סופר מתוסכל מלא הורמונים שמצליח להרגיז את כל העולם אבל איכשהו בזכות הקסם האישי שלו לצאת מכל מעשיו בלי שום תוצאות, כמעט, גם הפעם גיבורנו, השטן הוא סוג של דמות כזו. השאלה האמתית היא לאן ייקחו את סיפור העל של הסדרה ומה יעשו איתה.

בינתיים, אפשר גם להודות, שלעתים צריך סדרות שלא לוקחות את עצמם ברצינות, שהגברים לבושים היטב, שהנשים מהממות, שהדיאלוגים חדים כמו סכינים במאסטר שף, ושהמתח המיני בין הדמויות הראשיות יהיה כמו סדרות קלסיות. למזלנו, טום אליס הבריטי, המשחק את לוציפר הוא שחקן משובח המצליח לנשוף חיים בקלישאות ונודף רעננות. בוא נקווה שהפעם הסדרה שלו תצליח להחזיק יותר זמן מהניסיונות הקודמים  שלו לפרוץ לשוק האמריקאי (Rush 2014).

פיסת מידע לחובבי באפי: די. בי וודסייד ששיחק בסדרה את המנהל רובין ווד משחק בסדרה את את אחיו של לוציפר והאויב הגדול ביותר. כנראה שאחרי יותר מעשור שירדה באפי, ועשרות סדרות ששיחק בהם, עדיין מוכנים ללהק אותו רק לסדרות פנטזיה.

פיסת מידע על טום אליס: אני התאהבתי בו בתפקיד אורח בסדרה בריטית קטנה ואיכותית בשם No Angels מ-2004. אם לא ראיתם ואתם אוהבים סדרות על בתי חולים שהם לא באמת על החולים, אז הסדרה הזו מתמקדת ב-4 אחיות בבית חולים שמנסות לתמרן בין חיי האהבה שלהן לחולים. זו סדרת דרמה מתוקה, מרגשת וגם סקסית שלוקחת בגדול חצי מסדרות בתי החולים שנעשו אחריה. טום אליס משחק שם כמובן רופא בלתי מושג וכבר אז הוא ביסס את עצמו כגבר שכולן רוצות.

שורה תחתונה:  השטן פוגש את  "קאסל" פוגש את "סקס והעיר הגדולה".

להמשיך לקרוא ←

Shades of Blue- בוז לכחולי המדים, שוב? לפני 14 שנה יצאה סדרה אלימה שהראתה לנו יחידת משטרה כפי שלא נראתה לפני, מושחתת אבל טובה לקהילה, סוג של רובין הוד מודרניים. כמובן שאני מדברת על The Shield, ה"המגן" של שון ריאן. הסדרה זו, שכיום נראית מיושנת מעט, בכל זאת עברו לא מעט שנים, הביאה למסך לבטים מעניינים על גבולות של ייאוש, מוסר וכמה מתצוגות המשחק המעולות  של אותו עשור.

ג'ניפר לופז, הדיווה, הזמרת והאימפריה, החליטה שהיא רוצה לחזור לשחק, ומחליטה לשוב לתפקיד הכי טובה בקריירה שלה ("עיני מלאך" 2001) שם שיחקה שוטרת. בכל מקרה, ללופז יש תדמית שהיא צריכה לשמר, לכן בחרה לה סדרה שיהיו לה את כל המרכיבים של אותה התדמית: דמות סקסית לוהטת, אבל אימא, קשוחה אבל עם לב, חברה טובה עם ערכים, אבל יודעת לעבור על החוקים כשצריך. קיצור הפנטזיה המושלמת לא?

בסדרה החדשה Shades of Blue מככבים צוות שחקנים שלא היה מבייש סרט אקשן מן השורה: ג'ניפר לופז, כאמור, ריי ליוטה ("כסף טהור"), דראה די מטאו ("הסופרנוס") ווורן קול ("המעקב").

לופז מככבת כהארלי, אימא חד הורית שהיא בלשית מושחתת הנמצא ביחידה של מאט (ליוטה) עד שהיא נתפסת על חם ומתבקשת לבגוד בחבריה ובמנטור שלה או ללכת לכלא.

אוקי, אז העלילה היא בול העלילה של "המגן" רק במקום פרצופו השרמנטי וגופו הגדול של מאקי, מחליפה אותו לופז הלוהטת שנראית יותר כמו אשת עסקים מאשר בלשית מהשכונה. במקום שהחבורה תתעסק עם הארמנים מעל הראש, יש להם אויב גזעני אחר. הטוויסט היחיד הוא שהיא צריכה להלשין עליהם וכנראה במשך העונה נצטרך לראות איפה הנאמנות שלה נמצאת.

ואיך שכחתי  את הקלישאה הגדולה ביותר: היא נמשכת למפעיל (עם סקס אפיל של הטרמינייטור) שלה, למרות שהוא מבקש ממנה לעבוד נגד החברים והבוס שלה. אבל עדיין חייבים סיפור אהבה אסור לא? אם כבר מדברים על ליהוקים תמוהים, יכול להיות שזו רק אני, אבל אבל כשאני רואה את דראה דה מתאו אני יודעת שאי אפשר לבטוח בה. אותו דבר לגביי ריי ליוטה. הם מרגישים לי כמו דמויות בוגדניות. או שהכתיבה שלהם לא טובה, או שהיו צריכים לבחור שחקנים שאין לי ולצופים עבר משוחד איתם, אבל זו התחושה.

שורה תחתונה: סדרת פשע עם צוות שחקנים טוב ועלילה בנאלית, יש לזה פוטנציאל, תלוי לאן ילכו איתו.

מה אתם חושבים? אני מרגישה משוחדת מראש. 

להמשיך לקרוא ←

Billions- דרמה. סדרת הדרמה של שואוטיים צפויה לצאת רק בסוף ינואר אבל כרגיל הפרק הראשון יצא מוקדם בשביל לתת הייפ. דמיאן לואיס (ברודי מ"הומלנד") השחקן הבריטי המשובח שרק חיכינו שיחזור כבר לככב בסדרה חדשה ופול ג'יאמטי ("אהבה וחסד" ו"ספלנדור"), מלין אקרמן, מגי סיף ("ילדי האנרכיה") הם רק חלק מהצוות המוצלח שמככב בסדרה.

שואוטיים אוהבים סדרות על עולמות עם גבולות מפוקפקים, עם טיפוסים חלקלקים, ועשירים, שמדברים מהיר דוגמת "בית השקרים" והם גם טובים בזה. ג'ימאטי משחק  את אלכס רודס, תובעי כללי, ובן זונה בחיים האישים (קינקי כמובן) שהולך ראש בראש אחרי אחרי בובי אקסלרוד, מיליונר, טוב לב, שנחשד בעבירות מרמה בבורסה.

רציתם סדרה של גברים כמו של פעם, ונשים שגם משחקות כמו גברים? קיבלתם. אז אנחנו טיפה מתחילים עם קלישאות. תובע כללי שאוהב סקס מלוכלך, מיליונר שצמח מכלום, פסיכיאטרית שלא מעריכים אותה בבית והזכרתי את האישה שאחיה מת בפיגועי ה-11 בספטמבר?!?.

התחושה מהסדרה היא שכולם משקרים, הגברים והנשים, רק כי הן משחקות בעולם של גברים, בכלים של גברים ולכן אין להן ברירה. הסדרה מוגדרת כדרמה אבל אני הייתי מחדדת את ההגדרה לדרמה פסיכולוגית. משחק בין עכבר וחתול. משחקי שליטה בין שני גברים שיש לה את כל הכוח והכסף שהם יכולים לרצות ומה שנשאר להם זה המשחק. הריגוש שלעצבן אחד את השני ולהיות צעד אחד לפני האויב.

ג'אמטי עושה מה שהוא יודע הכי טוב, צורח ומתעצבן ובגדול. דמיאן לואיס גם הוא מראה לנו שהוא עדיין יודע להיות תחמן על. הפרק הראשון בעיקר היה הצבת החיליים על הלוח השחמט, ככה שאני בהחלט מעוניינת לראות מה יהיה קו העלילה הכללי של הדמויות והאם הם יצליחו לקחת את הדמויות, שכרגע הן מאד צפוית ויצליחו להפתיע אותי.

שורה תחתונה: טום וג'רי למבוגרים. שווה לעקוב אחרי.

And Then There Were None-דרמה מתח בריטית. מיני סדרה בת שלושה פרקים המבוססת על ספרה של אגתה כריסטי "עשרה כושים קטנים" משנת 1939. המיני סדרה מכילה צוות שחקנים מרשים ביותר הכולל את סם ניל, מירנדה ריצ'רדסון, צ'ארלס דאנס ("משחקי הכס"), בורן גורמן ("האיש במצודה הרמה"), איידן טרנר ("כמעט אנושיים") ועוד ממיטב השחקנים הבריטים. השם הגזעני כמובן שונה במהלך השנים וכעת הם נמצאים על "אי החיילים" במקום "אי הכושים".

בשנת 1939, עשרה אנשים, הזרים זה לזה, שאין כל מכנה משותף ביניהם, מגיעים על פי הזמנתו ובמימונו של אדם שאיש מהם אינו מכיר, מגיעים לאי בודד לסופ"ש. כל אחד, בתירוץ אחר, כולל המשרתים. בזמן הארוחה, נטולת המארח האלמוני, מושמע באולם תקליט מוקלט המאשים את עשרת הזרים, ברצח שעליו לא הועמדו לדין. כמובן שהם מחליטים לברוח מהאי, אך הסירה שלקחה אותם לאי נעלמה והם תקועים, כאשר אחד אחד הם מוצאים את מותם. מי הוא הרוצח?

הבריטים יודעים לקחת נוסחה מוכרת ומשומשת ולעשות אותה היטב, במיוחד שכל הפקה מינורית ככל שתהיה מגובה בצילום קולנועי, שחקנים מצוינים, ופסקול חד. הם לא ממציאים את הגלגל וגם לא מנסים לתת זווית חדשה לסיפור ישן, רק לתת לצופה שלוש שעות של מתח טוב.

שורה תחתונה: לחובבי סדרות מתח קלסיות, העיבוד מאד מוצלח, אם כי צפוי.

להמשיך לקרוא ←

השבוע יצאו שתי סדרות חדשות עם תמות דומות: הזדמנות שנייה, התחלה חדשה, האופציה לשנות, ולהשתנות בכל שלב בחיים. אולי זה התזמון של השנה החדשה וקריסמס והם נורא רוצים להרגיש טוב עם עצמם. אולי זה עוד זרוע ארוכה של החלום האמריקאי, תמיד אפשר להשיגו. בתור ישראלית צינית, שמאלנית, תחת ממשלת ביבי, קשה להיות חיוביים אבל בוא ננסה.

Recovery Road– דרמת נעורים. ילדה בת 17, מתעוררת לאחר ליל של שיכורות ומגיעה לבית הספר. מנהלת התיכון מציבה לה ברירה, לעוף מהתיכון או ללכת ל-90 יום של גמילה מאלכוהול וסמים. כמובן ששם היא פוגשת אוסף של אנשים מוזרים, שכמוה לא מתאימים למסגרות רגילות וביחד הם יעזרו לה לעבור את המסע לפיכחות. עכשיו, בוא נשים רגע בצד, את הציניות, הנושא מעניין חשוב. הליהוק מגוון, כוכבת ראשית שחורה, לידה בריטי, בחור מלא, ועוד. הנה הנקודה החלשה, שני התפקידים הראשיים שיחקו בעבר תפקיד דומה ב"סקינס" הבריטית. "סקינס" היא אולי הסדרה שתפסה בצורה הכי קרובה איך זה להרגיש כמתבגר. כל פרק היה מעביר אותך שלל רגשות, כעס, התרגשות, פחד, חרמנות, חוסר וודאות והכול בבת אחת. כל סדרה תופסת פיסה של תקופה אך ברגע שהיא נגמרת, אני תמיד מחכה לדבר הבא שיגיע ויתן לי פרשנות חדשה. אז ללהק לי שני שחקנים מאותה סדרה, על נוער מתבגר במצוקה, ששוב לא יכול לסמוך על המבוגרים, אלא רק אחד על השני, זה לחזור על דברים שכבר ראיתי וכנראה כבר נעשו יותר טוב. למעשה, הרגע היחיד בפרק שלא היה נטול קלישאות היה כאשר הדמות הראשית מוצאת קונדום במכונית ואינה בטוחה האם איבדה את בתוליה,ולמי? רגע זה היה היחיד שראשי התרומם בסקרנות ורק בגלל זה אולי שווה לראות עוד פרק. הסדרה יוצאת רשמית בינואר.

שורה תחתונה: האם אתם נוער מתבגר או אוהבים לצפות בסדרות על נוער מתבגר, אם עניתם כן, תנו לזה צ'אנס.

Second Chance– אקשן. סבא מזדקן, שהיה בצעירותו שוטר מפורסם, עם בן ב-FBI ונכדה חמודה מוצא את עצמו משועמם, בפנסיה, מחכה למוות. הוא מנסה לחקור פרשיית גניבות שבנו לא הצליח לפתור ומוצא את מותו ע"י אותם הגנבים.

מדען עשיר ואחותו מחזירים אותו לחיים מסיבותיהם האנוכיות. כשהוא מתעורר, צעיר וחתיך, הוא מבין שמשפחתו חושבת שהוא קפץ מגשר והולך לעזור לבנו. רק שהבן שלו לא מזהה אותו. קודם כל הוא צריך להשיג כסף, להבין מי ניסה להרוג אותו ולמה? איך הם קשורים לבן שלו, ומהי הסיבה האמיתית שהמדענים החזירו אותו לחיים. אז נכון כבר ראינו דברים כאלה באין ספור גרסאות, אדם מת וחוזר לחיים להזדמנות שנייה. אבל התוצאה חמודה וקלילה, הדמות הראשית שנונה, ולסדרה יש הומור עצמי.

שורה תחתונה: נראה כמו ג'ילטי פלז'ר נחמד עם מתעלמים מהממבו ג'מבו המדעי.

להמשיך לקרוא ←

סדרות תקופתיות זה לא טרנד חדש, אז בשנים האחרונות דואגים להוסיף לזה טוויסט: איזה קמצוץ של מד"ב, פנטזיה, או אפילו ערבוב נושאים. בוא נעשה סדרה תקופתית עם מוזיקה עדכנית. בוא נעשה סדרה תקופתית בתקופה הנאצית. לא מספיק לעשות סדרות בעתיד אפוקליפטי צריך גם וירוס או זומבים או כוחות על. אם פעם היה דגש על אותנטיות, משחק טוב, דרמה השואבת השראה מהתאטרון – היום הרבה יותר מעניין יותר אותנו גברים ונשים יפים, רצוי חצי עירומים, סצינות אקשן מלאות דם ופתוס. היום הרבה יותר מעניין אותנו הפוליטיקה והרעים מאשר ניצחון הטובים. אנחנו לא מסתפקים בעלילה אחת, אלא צריכים 18 דמויות במקביל כדי להישאר דבוקים למסך. אני לא אומרת שלא ממשיכים לעשות סדרות איכות מהסוג הישן. רק השנה עשו את "וולף הול" המשעמם למדי, שהוא אולד סקול לגמרי, ועוד אין סוף דוגמאות של סדרות BBC קלסיות, אנגליות, תקופתיות. אני לא מתלוננת, להתקדם, זה תמיד חשוב, גם בחיים וגם בטלוויזיה. לפעמים, זה עשוי ממש טוב, ולפעמים קצת פחות. אבל עדיין מתיחת הגבולות לכל הפחות מביאה תוצרים עם טעם שונה.

Colony–  מד"ב/ אקשן. ג'וש הולווי ( סויר מ"אבודים") ושרה ויין קליס (לורי מ"המתים המהלכים") מככבים במותחן עתידני. הסדרה אמורה לעלות באמצע ינואר ופרק הפיילוט דלף לרשת בסופ"ש האחרון. האמריקאים אוהבים סדרות על חברות אפוקליפטיות ומה יותר טוב מללהק שניהם שכבר שיחקו בסדרות מסוג זה? הסדרה מתרחשת בעתיד הקרוב בלוס אנג'לס. משפחתם של וויל וקייט בוומאן חיה תחת משטר, כאשר וויל נתפס על ידי הרשויות בעת מעשה לא חוקי. הם מציעים לו להיות סוכן כפול. או שתעבוד איתנו, תחבור למחתרת שמנסה להפיל את המשטר ותתפוס את ראש המחתרת או שהמשפחה שלך תלך לכלא, מה שהוא לא יודע שאשתו היא גם סוכנת כפולה ועובדת עבור המחתרת. הפרק הראשון בעיקר היה מידעני, והתעסק בחוקי העולם, ומי הם הדמויות שאנחנו הולכים לפגוש. עוד לא ברור על מה הסדרה? למה הם חיים תחת המשטר הזה? למה הבעל והאישה עובדים זה נגד זה? מה הרקע הצבאי של הבעל? יש לי תחושה שברגע שאדע יותר לא ארצה להמשיך לראות. הפיילוט לפחות סיפק תחושה שנקבל סדרת אקשן בלי הרבה עומק. אשמח לגלות שאני טועה.

שורה תחתונה: מספיק מסקרן בשביל לראות עוד פרק.

The Last Kingdom– דרמה תקופתית. הסדרה מבוססת על סדרת ספרים בעלת אותו שם. במאה ה-9 לספירה, המדינה שאנו מכירים כיום כאנגליה הייתה מורכבת מממלכות נפרדות, וסבלה מפלישות של וויקינגים. הסדרה עוקבת אחר אות'רד, יורש עצר אנגלי לעיר "בבנבורג" שבהיותו ילד, נלקח בשבי עם הדנים וגדל בקרבם. דודו של אות'רד תבע בעלות על העיר והכריז על נאמנותו לדנים. בבגרותו, אות'רד חוזר על מנת לכבוש את העיר שנלקחה ממנו. כגבר, לוחם, הדנים רואים אותם כאנגלי והאנגלים רואים אותם כדני והוא לא מוצא את מקומו. אי אפשר שלא לשוות את הסדרה לוויקינגים" שבדיוק סיימה עונה שלישית, או the bastard executioner  שבוטלה אחרי עונה אחת בלבד. מדוע תקופה זו כל כך פופולרית בשנים האחרונות? הוויקינגים מוצגים כחסרי מוסר וגבולות ואולי זה הפנטזיה האולטימטיבית לחזור לתקופה שאפשר לעשות הכול, אחרי הכול גם ב"משחקי הכס" היא גרסה פנטסטית של אנגליה (עם הכי פחות פנטזיה בהיסטוריה של מד"ב ופנטזיה). בניגוד ל"ויקינגים" הסדרה פחות מתמקדת בסקס וקרבות ויותר בפוליטיקה ובדרמה, שלדעתי מבדיל אותה לטובה. ה"ויקינגים" אולי הרבה יותר מרשימה ויזואלית, אבל מעייפת בשלב מסוים כשאין ערך מוסף.

שורה תחתונה: עובד במרתון נפלא. קליל אבל חכם, מה שכן לא ממציא את הגלגל.

Into the Badlands– פנטזית אקשן. אחרי "סמולוויל" היוצרים של סדרת הנוער ששרדה הרבה יותר זמן ממה שהגיע לה ובזכותה ובאשמתה הגיעו למסך שלנו המון סדרות סופר הירו על תיכוניסטים לא פחות בינוניות. כעת הם חוזרים למסך דווקא ל- AMC הידועים דווקא ביצירות מופת כמו "שוברים שורות", "המתים המהלכים" ועוד. כעת הם מנסים לעשות את זה בסדרת אקשן חדשה. היוצרים וניסו לחשוב מה לא רואים על מסך הטלוויזיה שלנו כדי לעשות סדרה "ייחודית". ובאמת אי אפשר שלא לטעון שהתוצאה אינה מעניינת. אולי הבעיה של הסדרה היא ביותר מדי גיוון. הסדרה מתמקדת בעולם פוסט מלחמת אזרחים עקובה מדם ומציגה בפנינו סדר מעמדות חדש אותו ייסדו שבעה גברים ונשים שאסרו על השימוש בנשק חם. הברונים, פועלים מעל החוק ומחזיקים בשטחים, לכל אחד מהם אוכלוסיה משועבדת וצבא פרטי של חיילים. הסדרה מגוללת את סיפורם של סאני, חייל בצבא של ברון גוסס המגן על נער צעיר בעל כוחות מיוחדים.

עכשיו מה הבעיה שלי? מצד אחד, קטעי האקשן בסדרה עשויים בצורה נפלאה, מקצועית, קולנועית, כאילו יצאו מסרט של טרנטינו. קטעים אלה הם אולי הסיבה העיקרית לצפייה בסדרה ודם, הוא כמו פריט לבוש בסדרה, רואים אותו בכל סצינה. השחקנים עושים עבודה טובה, העלילה קולחת, ויש איזון טוב בין אקשן לעלילה ככה שאין תחושה של שעמום אבל גם לא של גודש אלימות.

מצד שני, יש ערבוב גדול של ז'אנרים בסדרה, עד כדי בלבול הצופה. כל ברון יש לו סגנון משלו.  סאני לבוש כמו חייל סיני עם חרב אבל רוכב על אופנוע. האלמנה השחורה לבושה כאילו יצאה ממועדון סאדו מאזו בשנות השישים, הבת שלה לבושה בחלוק יפני, והברון ואשתו לבושים כאילו יצאו מסרט על לינקולן. אתן עוד דוגמא, הילד שסאני מאמץ כדי לטפח אותו להיות חייל כמוהו, הוא "מיוחד". כשורטים אותו העיינים שלו נהיו אדומות והוא מקבל כוחות על. בסדרה שאין בה שום אלמנט עתידני, להכניס אלמנט כזה, ולא להסביר אותו לפחות בארבעה פרקים ראשונים, זה בעיה. אני תמיד בעד פשטות, חוקים פשוטים לעולם, שקל לעקוב אחריהם. במיוחד בעולם "חדש". כשכל דמות יש לה סגנון מתקופה אחרת, שאפשר למעשה שכל דבר יקרה, כולל כוחות על, ומי יודע איזה עוד הפתעות יקרו?

שורה תחתונה:  אם ברוס לי היה יכול לעשות מסע בזמן, ככה זה היה נראה.  

The Man in the High Castle– מד"ב תקופתי. אחת הסדרות הכי מדוברות שיצאו השנה ומוזכרות בכל סיכום שנה שתראו. הסדרה מבית היוצר של AMAZON מבוססת על ספרו של פיליפ קיי דיק שיצא בשנת 1962 "האיש במצודה הרמה". במציאות האלטרנטיבית מלחמה העולם השנייה נמשכה עד 1947, אז השלימה הברית הגרמנית-יפנית את ניצחונה וחילקה את העולם כפי שארה"ב וברית המועצות עשו זאת במציאות המוכרת לנו: מזרח ארה"ב לנאצים, מערב ארה"ב ליפנים ובתווך בין השתיים שטח ניטרלי שבו החוקים גמישים במיוחד. פרנק ספונטיץ' ("תיקים באפלה") בונה סדרת מתח אטית המתבססת בעיקרה על האווירה המיוחדת, נבלים מצוינים בכיכובכם של רופרוס סוול ("עיר אפלה"), בורמן גורמן ( "המרגלים של וושינגטון") וג'ואל דה לה פונטה ("המלוק גרוב").

המבקרים עפים על הסדרה הזו, לדעתי, כי בתור יהודי וישראלי, קשה שלא להתחבר לשאלות שהסדרה מעלה. מה עם הנאצים היו נשארים בשלטון. אבל אם נשים בצד את הזהות היהודית שלנו ונסתכל על הסדרה הזו ככל הסדרות, סדרת מתח, היא מלאת חורים. יש בה יותר מדי מקריות, הדמויות חד ממדיות, סיפור האהבה לא משכנע ושוב אני חוזרת לנקודה שהדבר הכי מעניין בה זה העולם המיוחד שהיא בנתה.

שורה תחתונה: רוצים לראות את הצאצא של היטלר ו"בלייד ראנר?

אם כבר אתם רוצים סדרות טובות של אמאזון לראות במרתון (Bosch, Mozart in the Jungle)

סדרות תקופתיות שאולי פספסתם:

1. Poldark 2015 (לנשים בעיקר, לא מפלה, אבל זה הכי דרמה רומנטית, סטייל ספרים של ג'ין אוסטן)
2. Outlander 2014
3. TURN: Washington's Spies 2014
4. The White Queen 2013
5. Vikings 2013
6. The Americans 2013
7. Peaky Blinders 2013
8. The Bletchley Circle 2012
9. The Hour 2011
10. The Crimson Petal and the White 2011

להמשיך לקרוא ←