The People v. O.J. Simpson: American Crime Story- דרמה, ביוגרפיה. במלאות 20 שנה לרצח של ניקול בראון סימפסון ורון גולדמן, כמעט כל הערוצים בארה"ב עושים ספיישלים וסדרות על הסיפור מרתק של או. ג'י סימפסון. אם אתם מכירים את הסיפור אין צורך לחזור על הפרטים ואם לא, ממליצה לכם לצפות בסדרה, בלי ספוילרים. כשיוצרים תוכן כל כך מוכר, לפחות לקהל האמריקאי, חייבים לגייס כל שטיק בכובע, להביא את השחקנים הכי מוכרים ולייצר את הדרמה הכי טובה שיש כדי לרגש. סימפסון, כיום בן 68, הנמצא בכלא,  על עבירה אחרת בכלל (כבר הזכרתי שכל הסיפור ההזוי הזה מרגע שגילו את הגופות של ניקול ורון עד כניסתו של סימפסון לכלא, היא מסע ארוך ומלא תהפוכות שלא היה מבייש סדרת פשע איכותית, אה רגע. זה מה שעושים פה.) עוד לא צפה בסדרה, ונתן תגובות מתחמקות לכתבים לגבי הסדרה.

אם כך, במקרה שלנו יוצרי הסדרה, סקוט אלכסנדר ולארי קרצ'בסקי ("אד ווד", "איש על הירח" ו"עיניים גדולות") ומפיקיה ריאן מרפי בראד פלצ'וק ("גלי", "מלכות הצעקה" ו"סיפור אימה אמריקאי") בחרו לפנות לקהל הצעיר, שכנראה לא זוכר את המקרה על פרטי פרטיו, אם בכלל, שלא זוכר את הקונטקסט של המקרה ביחס לאותה תקופה, פוליטית, חברתית וכדומה. ואם יצפו בו גם קהל מבוגר יותר, ייהנו להיזכר במקרה, בכל זאת עברו שנים רבות. התוצאה היא שבביקורות רבות שקראתי, המבקרים התקשו לעכל את הסדרה. אבל למה בעצם?

קודם כל בגלל הליהוק. לסדרה כאמור גייסו את מיטב השחקנים, כי את מי מעניין בדיוק פרשיית רצח שקרתה לפני 20 שנה? אוקי, זה לא בדיוק נכון. רק עכשיו היה הרבה באזז סביב כל מיני סדרות דוקו- דרמה על פרשיות רצח, אבל בואו לא נשכח שגם שם זה קהל של מי שיש לו נטפליקס, שיודע להוריד, או לצפות בצפייה ישירה, או אשכרה מעביר לערוצי הדוקו ביס או בהוט. זה אחוז מאד קטן מאוכלוסיה שלנו ומהווה אחוז מאד קטן מזמן הצפייה הכללי שלנו.

אז, חזרה לנושא, בסדרה משחקים קובה גודה ג'וניור, ג'ון טרבולטה, נייתן ליין, דייויד שוימר, סלמה בלייר, קוני בריטון, שרה פולסון ועוד. בקיצור, לא חסכו פה בשחקנים מהקולנוע והסדרות הכי מצליחות כדי שגם אם הסיפור לא יתפוס אותכם, השמות כן, אבל ממש מוזר לראות אותם בליהוקים. לראות את רוס "מחברים" משחק את רוברט קרדישאן, העו"ד של סימפסון, זה לוקח זמן עד שיוצאים מהמחשבה הזו. אותו דבר לגביי חצי מהשחקנים כאן.

סיבה נוספת, שהמבקרים התקשו לעכל את הסדרה, כיוון שהיא בת 10 פרקים, הם לוקחים את הזמן עם הסיפור והדמויות. אם אתה לא יודע כלום על המקרה, זה ממש אחלה. השחקנים עושים עבודה טובה. הסדרה מצולמת טובה, והעריכה מותחת. בחיי שאם לא הייתי רואה סרט דוקו על הפרשיה לפני חצי שנה כנראה שהסדרה הזו ממש הייתה מדברת אלי. אבל, עכשיו אני רק חושבת, וואו הם מתקדמים בקצב ממש איטי.

אז אני שואלת אותכם, מה בעצם הערך המוסף בעשייה של ריימקים, או ביוגרפיות מתוסרטות? האם הם תמיד יהיו רק עבור הקהל צעיר שלא מכיר את הסיפור, כדי שיכירו את ההיסטוריה ולא יחזרו עליה? האם שתי דורות שונים יכולים להחכים וליהנות מאותו תוכן, כשלאחד הוא מוכר ולשני הוא חדש? ואיך בתוך זה מכניסים זווית חדשה? מסר חדש?

כשאני ניגשת לראות סרט שמבוסס על סיפור אמיתי, אני תמיד חוששת, לקרוא או לקרוא? הרי תמיד אחרי שאסיים לראות את הסרט או הסדרה, יהיו מאמרים על איך שזה בכלל לא האמת, ועל איך שעיוותו את מה שהיה. כל סרט זוכה אוסקר על איזה גאון כזה או אחר, תהיו בטוחים שעבר מניפולציות. לדעתי, כנראה שצריך לגשת כל פעם מחדש לחומר בספקנות רבה, בציניות, ולנסות לקבל את הערך המוסף מהקולנועיות, מהמשחק, מהצילום, מהמבע, מהדיאלוגים, מהשתיקות וכל מה שביניהם.

שורה תחתונה:  ביוגרפיה עשויה היטב, מומלץ רק למי שלא מכיר את החומר.

להמשיך לקרוא ←

Outsiders- הילי בילז הם השחור החדש. אחרי Duck Dynasty ועוד עשרות סדרות שנהיו תופעת רייטינג בלתי מוסברת כבר אין הפתעה שסדרות על משפחות "פרימיטיביות", ממבט ראשון בלבד, כמובן, הם הצלחה. לאחר שש עונות מצוינות של Justified נשאר חור גדול בליבנו לעוד קצת מהטוב הזה שנקרא הפוליטיקה של עיירות קטנות והסדרה החדשה הזו מספקת לא מעט מהריגושים הקטנים הכוללים הרבה זקנים, חולצות פלנל, אופנועים ומונשיין.

משקיעי נפט ופחם רוצים לסלק מהעיר את משפחת פארל, היושבים על חלקה ריווחית במיוחד וחושבים שהמשימה תהיה פשוטה, הבעיה שהם לא פגשו את בני המשפחה. יש להם חוקים ותרבות יחודיית משלהם והם לא נוהגים להתרועע עם תושבי העיר. כשהם מקבלים את הודעת הפינוי מהמשטרה המקומית הם מוציאים מכלא מאולתר, את האסיל, שישב שם חצי שנה, בגלל שהוא היחיד שיודע לקרוא. הוא מתחבר עם ליטל פוסטר (רמז: הוא לא קטן) ויחד הם מנסים למנוע את הגזירה. כמובן שבתוך הקבוצה יש גורמים שרוצים להשתלט על העניינים ולא אוהבים את ראש הקבוצה הנוכחית והעניינים מתלהטים.

יש עוד בסדרה הרבה דמויות, הרבה התרחשויות והפרק הראשון מאד עמוס, ואפילו טיפה קשה לעקוב אחריו. מצד שני, הסדרה היא נוף זר בעולם של סדרות צפויות. עוד לא לגמרי ברור לאן לוקחים את הדמויות, מי הולך לבגוד במי, ומה בדיוק הפוליטיקה הפנימית. מה שכן, ברגע שמדגישים וחוזרים לך שזה עולם עם חוקים משלו, שלכסף אין חשיבות, שחוץ מלגדל אוכל הם חברה מתפקדת לגמרי, אבל ב-2016, מתארים לך תופעה מסקרנת. תופעה שקשה להאמין איך היא מתקיימת ולכן רק בשביל המחשבות האלה שרצו לי תוך כדי צפייה בפרק הראשון, אני חושבת שאחזור לצפות בפרק השני.

שורה תחתונה: "ילדי האנרכיה" עשו אהבה עם "צדק פרטי" והתוצאה סדרת על שבט, ללא חוקים, בהרים של קנטקי.

להמשיך לקרוא ←

The Shannara Chronicles- טרי ברוקס, הצעיר קיבל לידיו את העותק של "הוביט" ו"שר הטבעות", ובתור סופר צעיר כמובן התאהב ברעיון לכתוב על אלפים. תריצו את הסיפור עשרות שנים קדימה. כמה אידיוטים ב-MTV ישבו לחשוב מה יהיה הדבר החם הבא בטלוויזיה ואחד מהם אמר ערפדים, אז אמרו לו: די אחי, עבר הקטע. אז התחילו צעקות של רעיונות: זאבים, מכשפות, מסע בזמן, חייזרים…ואז אחד צעק אלפים. בו ייאה. הזמן נעצר. כולם נדהמו. קיצור הבנתם לאיפה אני חותרת נכון?

אז סדרה נעורים חדשה מבית היוצר של MTV נחתה עלינו לפני כחודש, כבר יצאו 4 פרקים ורק עכשיו יצא לי לצפות בה. הסדרה שכולה שיר הלל לנעורים היא השילוב המושלם בין סדרת תיכון לפנטזיה. מין שר הטבעות למתבגרים רק סקסי יותר, עם שדים ומירוצים ומקדשים עתיקים. עולה לי בראש עכשיו הרבה סדרות בינהם: Xena: Warrior Princess, BeastMaster ועוד רבים. הניינטיז היו תקופת זהב של סדרות פנטזיה טראש.

 הסדרה מבוססת כאמור על סדרת ספרי "שאנארה" שכתב טרי ברוקס, הראשון שבהם פורסם ב-1977. הסדרה מתרחשת אלפי שנים אחר הרס הציביליזציה. הסיפור עוקב אחר הרפתקאותיהם של נסיכת האלפים, אמברל המאחדת כוחות עם  וויל, שהוא חצי אלף וחצי אנושי, וארטריה האנושית ויחד הם הם יוצאים למסע בניסיון לעצור צבא שדים שמאיים להרוס את ארבע הארצות.

הפרק הראשון הכפול, עמוס בצעירים יפות ויפים בלבוש מודרני, מבולבל, לא ברור מאיזו תקופה, כשכולם נראים שהיו יכולים ליצור אחלה של להקה בנים יותר מאשר ללחום בכוחות האופל. לעומת זאת, השד הראשי והמאיים שעשוי לא רע והדרואיד הראשי (מנו בנו ששיחק את קריקסוס ב"ספרסטקוס") משחקים דמויות אפלות, רציניות שנראה שנלקחו מסדרה אחרת לגמרי. בקיצור, הסדרה לא החליטה מה היא רוצה להיות. סדרה נוער או סדרת פנטזיה אפלה. גם החוקים בסדרה עוד לא לגמרי ברורים. השדים יכולים לעשות הכול? הם בלתי מנוצחים?

הפרק מתחיל במירוץ בו אמברל מתחרה נגד הבנים הנראה כאילו נלקח מ"ממשחקי הרעב", סצינה אחרת נראית כאילו נלקחה מהסרט "איש הנצח". התחושה הכללית היא ראינו את זה כבר. כיוון שהסדרה מצולמת בניו זילנד, הנופים מהממים, השחקנים נאים, העלילה קולחת, ובכל זאת תגידו מה שתגידו עוד לא ראינו סדרה שלמה שמתעסקת בעולם האלפים, אז זה כן חידוש וחדש ומסקרן, על כל זאת ועוד היוצרים מקווים שהצופים יבואו. התוצאה קלילה, ולא משעממת אבל לא רק שהיא מחדשת היא לדעתי קצת מזלזלת בצופים. יש להם כזה תקציב מכובד, ונושא שאפשר לעשות איתו המון, התוצאה בהחלט יכלה לצאת יותר מאתגרת.

שורה תחתונה: האלפים מההוביט קיבלו סדרה משלהם. ועברו לתיכון.

להמשיך לקרוא ←

Teachers 2016-גילוי נאות  באתי לסדרה הזו נחושה לא לאהוב אותה. היא חולקת את השם ואת הקונספט עם הסדרה  הבריטית האהובה עלי בעולם  משנת 2001. רק לראייה לפני שאגיד מילה אחת על הסדרות שימו לב לפוסטרים: רמז: מימין הסדרה החדשה 🙂

אז למה בעצם באתי באנטי? Teachers uk נקרא לה לשם הנוחיות, הייתה סדרה שלא באמת התעסקה במורים ובהוראה, אלא עקבה אחרי חבורה של מבוגרים אינפנטלים שלא התבגרו. למעשה, הכותבים התענגו על מציאת דרכים יצירתיות להראות לנו כיצד הם מתעלמים מהתלמידים שהיו שורפים את עצמם ברקע או מרביצים זה לזה. הסדרה הייתה שנונה, צינית, מדכאת, מציאותית מאד לגביי איך נראים חיים של בני שלושים שמגלים שעבודה זה לא מגבש, לא כיף, לא מעשיר אבל ההפסקות שבין לבין הם רגעי הקסם. היא אחת מהסדרות היחידות שתפסו חברות כמו שהיא באמת, הרבה אנוכיות. להיות שם בשביל אחרים כי הם שם בעבודה איתך ואז לא להיות שם איתך כשזה נוח לך. לדאוג רק לתחת שלך ולקטר על זה כל הזמן. לרצות לעשות שינוי  באופן עקרון בעולם אבל לא לרצות להשקיע בכלל. הם גם דיברו על סקס, אהבה, הורים וכל הדברים החשובים בלי מסננים ובלי ייפוי המציאות, כל זאת תוך כדי הקצנת חיי בית הספר בצורה מגוחכת ונפלאה. הנה לינק לפרק הראשון המלא בסדרה:

אוקי אז עכשיו אחרי שגמרתי לרייר על סדרת נעוריי, בוא נגיע לאמת המרה, כל סדרה שכתבו אותה צוות נשי אני אוטומטית ארצה לפרגן. מצד שני, כל סדרה שכתבו אותו השחקנים שמבצעים אותה היא לרוב מופע אלתורים אחד אורך ומביך, שמבוסס על על צחוקים ושיחות אינטימיות שרצות להם בחדר בין הכותבים ומשום מה הם חשבו, זה בטח יקרע מצחוק עוד אנשים. מבחינתי זה שאני אסביר להורים שלי בדיחות מהטירונות. האנשים היחידים שיבינו את הבדיחות האלה כבר לא בחיים שלי עשור.

 Teachers, מספר על  שש מורות ביסודי המנסות לעצב את הדור הבא של הילדים בעודן בקושי מצליחות לחיות את חייהן שלהן. הן שישה נשים צעירות בשנות השלושים גם, אבל מגוונות, ובהחלט נראות כמו מורות ולא כמו דוגמניות. הסדרה נעה על הומור מביך (לא ראינו כאלה בכלל בזמן האחרון…) אבל במינונים נמוכים. למשל, אחת המורות מנסה להסביר לתלמידים שלהם איך מילים יכולות להעליב ושזה בריונות, בסוף השיעור כמובן כל הילדים בוכים.

הסדרה לא בוחלת בשימוש במשחקי מילים, בדיחות שמנים, המורות נוטות יותר לדבר על עצמם מאשר לעזור לילדים, מנסות להחמיא לעצמם אבל רק מעליבות זו את זו. בקיצור, אני רוצה נורא לאהוב את הנשים האלו אבל הן בכוח מרחיקות אותי עם סטראוטיפים מטופשים על נשים (בלונדינית שנפרדה מחבר שלה לפני שנה ועדיין לא התגברה עליו), בדיחות נמוכות, והתנשאות מעל הילדים.

קומדיה טובה, בעיני, היא שילוב של מצחיק עם מרגש. אם לא אכפת לי מהדמויות ומהתהליך שקורה להם, הבדיחות הקטנות הן לא מה שיחזיק אותי ויחזיר אותי לצפות בסדרה שוב ושוב. ואם אחזור לסדרה נעוריי בפעם האחרונה, שם כל פרק התנהג כאילו כל משימה, מטופשת ככל שהייתה (והן תמיד היו מטופשות) היא עניין של חיים ומוות עבור המורים. וברגע שהצופה היה נכנס להלך הרוח הזה, גם הוא היה נשבה בתחושה הקסומה שאם לא יצליח לצאת בזמן לדייט חייו יגמרו, או שאם לא יגיעו בזמן לפאב נדפק היום.

לכתוב קומדיה זה קשה, לכל אחד, במיוחד הומור נשי, זה עוד חידה שקשה נורא לפצח אותה ורוב הקומיקאיות שניסו משתמשות הרבה פעמים בכלים גבריים כמו שרה סילברמן או איימי שומר או מוציאות מופעים אנמיים שאפילו לא זוכרים אחרי הצפייה בנטפליקס את השם שלהם. מה שאני מנסה להגיד, שאני מקווה שההומור של הסדרה יתגבש וישתפר. יש בחוץ כמה סדרות נשים מוצלחות שנהיות לתופעות כמו ברוד סיטי (למרות שזה לא הקטע שלי) ועוד. אבל עדיין הומור נשי זה חיה נדירה.

שורה תחתונה: עוד סיטקום מביך, על חדר מורים.

להמשיך לקרוא ←

Angie Tribeca- ננסי וסטיב קארל ( השחקן המוכר משלל סרטים וסדרות כמו "המשרד" ו" בתול בן 40") כתבו קומדיה פרועה בכיכובה של ראשידה ג'ונס ("מחלקת גנים ונופים") ועם הופעות אורח של ליסה קודרו ("חברים"), אלפרד מולינה ועוד. הסדרה שייכת לרשת TNT וכל פרקיה שודרו במרתון השבוע.

הסדרה מתארת את חייה של בלשית, בשם אנג'י טרייבקה, בלוס אנג'לס הנמצאת ביחידה מיוחדת המתעסקת פשעים ממש נוראים. עלילת המתח-פשע המתוארת בפרק הראשון לא מאד חשובה וישר מאד מבינים שהכוכב האמיתי הוא לא העלילה אלא הבדיחות. הסאטירה הפרועה מזכירה על הדקה הראשונה הומור של שנות השמונים-תשעים ובמיוחד את הסרטים של לסלי נילסן , סדרת "האקדח מת מצחוק".

הבדיחות לא תמיד מצחיקות אבל באות בכמויות, בכל משפט שני, ולא בוחלות בשום קלישאה. החל משוטר גבוה ליד שוטרת נמוכה, בדיחות גזעניות, עירום מרומז, נשים מטומטמות שלא מבינות בדיחות, מרדפי שוטרים ארוכים עם לוליינות ומוזיקה שלקוחה ממשימה בלתי אפשרית (או משהו דומה) ועוד.

ברור שהסדרה צוחקת על כל סדרות המשטרה ונותנת המון כבוד לסדרות וסרטים של פעם. במקום להוסיף טעם חדש, אמירה מעניינת ותוספת לחוסר צדק של העבר עם אמירות של 2016, הסדרה עסוקה בלייצר מחווה אחת ענקית לעבר והתוצאה, מיושנת.

שורה תחתונה: סדרה שהיא כולה מחווה ל"טיסה נעימה" ו"האקדח מת מצחוק". לא יותר, לא פחות.

להמשיך לקרוא ←

מחשבות סופ"ש שהיו לי, התעוררתי לי בשישי בבוקר, הכינו לי קפה, הפינוק האולטימטיבי, והתיישבתי לראות סדרות חדשות. אין יותר טוב מזה. אל שתי הסדרות באתי נטולת ציפיות, לא קראתי עליהם כלום ולא ידעתי מה תוכנם. לפי השמות של הסדרות ציפיתי לראות פרק אחד ולעבור הלאה לדברים אחרים, אחת אכן ענתה לציפיות המוקדמות שלי והשנייה הייתה הפתעה מוצלחת. לפעמים סדרות, עם עלילה מוכרת, יכולות להיות מהנות כשהן מגובות במשחק טוב, צילום מעניין, ומתח בין דמויות. לא צריך תמיד שטיקים, ורעיונות "גדולים".

Shadowhunters: The Mortal Instruments- לפני שאני משמיצה סדרות תיכון עם קמצוץ פנטזיה אני רוצה להדגיש שאני קהל היעד לסדרות מסוג זה. אני מוכנה לבלוע את כל הקלישאות ולנצח לחיות עם מתבגרים חתיכים ודילמות, כל עוד הם יעשו בצורה מלאת הומור, משחק טוב, ולא ייקחו את עצמם ברצינות של סדרה דרמה איכותית. משום מה, בשנים האחרונות יצאו מספר סדרות פנטזיה המבוססות על ספרים כאשר העיבודים הם טראשיים על גבול טלנובלה, ולא בצורה המשעשעת, הישראלית, החיננית, אלא בצורה הלא אמינה. הם מתנהגים כמו מבוגרים אבל נמצאים בתיכון, אין להם שום לבטים של בני 17, יש להם יותר מדי כסף לבני 17, הם לא מביכים את עצמם אף פעם, וכל טעות שלהם היא משנה עולמות. עולמות. 

סופרת רב המכר קסנדרה קלייר היא בעצם גאונה, אחרת לא ברור איך היא שכנעה את האולפנים לעשות סדרה מסדרת הספרים שלהם אחרי שהם כבר עשו סרט ב-2013 מאותם ספרים שהיה קשקוש מוחלט וגם לא היה הצלחה קופתית כפי שציפו. אז כאמור, הסדרה החדשה די דומה לסרט The Mortal Instruments: City of Bones. אחרי שאימה של קלייר נחטפת הא מגלה שיש עולם נסתר של שדים ושהיא צאצא של לוחמים המגנים על עולמנו מפניהם.

סצינות הקרב עשוית רע ויש תחושת דה זה וו כאילו נשלפו מפרק של פאואר ריינג'רס, רק שאנחנו לא בניינטיז ואני מצפה לאיכות כתיבה, סצינות קרב ומשחק גבוהות יותר. אפילו הפוסטרים שמקדמים את הסדרה נראים מיושנים. זה לא אומר הכול?

שורה תחתונה: אם שרדתם את הסרט/ ספר ואהבתם אני מניחה שאתם הקהל חסר הציפיות שמגיע לו סדרה נטולת תוכן.

Jericho- דרמת הרפתקאות בריטית. משפחה מכובדת ב-1870 שירדה מנכסיה נאלצת לעזוב את ביתה ולעבור למקום חדש. האם האלמנה עם בן ובן צעירים עוברת לג'ריקו, יישוב עני בסוף העולם, המורכב מעובדי חברת הרכבת ונשותיהם אליו מגיעים מהגרים חסרי כל. היא פוגשת שם ג'נטלמן מסתורי המחפש עבודה, אדון אפרו-אמריקאי עמו היא מתמודדת ומחפשת עבודה בעצמה כשהמטרה העיקרית, למצוא דרך לחזור אל חייה הקודמים.

סטיב תומפסון, יוצר הסדרה כתב בעברו פרקים ל"שרלוק" הבריטית ול"דר הו" המחודשת. אחד ההחלטות החכמות שהוא עשה וצוות הסדרה עשו היא ללהק שחקנים יחסית לא מוכרים, ככה שהקהל בא עם כמה שפחות ציפיות וקל להישאב לסיפור. נקודה נוספת לזכותם, הדמויות הנשיות חזקות, בתקופה שלנשים לא ממש היה מותר להיות חזקות. זה לא חידוש בשום צורה אבל בתור אישה זה תמיד מהנה לראות אישה בתפקיד ראשי בווילד ווילד ווסט, ולא איזה קאובוי שנון.

שורה תחתונה: דרמת מערב רומנטית קלאסית אבל עשויה היטב. סדרה לכל המשפחה והייתי אפילו הולכת צעד אחד קדימה, סדרה לאימהות ובנות.

להמשיך לקרוא ←